שלושה שעונים מול איראן, ושאלה אחת: מי יצלצל קודם?

אז מה קורה עכשיו עם איראן? אני לא מחדש לכם הרבה כשהסיפור כרגע הוא סביב יצוא הנפט ומצר הורמוז. אחרי כמה שבועות שלא היה באמת ברור מה המצב, נראה שאפשר כבר להגיד שמצר הורמוז די פתוח ליצוא מהמפרץ שאינו איראן. מדברים כבר על זרימה שמתקרבת מאוד לרמות שלפני המלחמה. זה לא אומר שהכול חזר למצב נורמלי. מפקדת "סנטקום" משקיעה הרבה מאוד מאמץ כדי לאבטח ספינות שעוברות במפרץ, והספינות מוכנות לקחת פרמיית סיכון שמתגלגלת אחר כך חזרה למחירי ההובלה ולצרכן. עם זאת, בשורה התחתונה, האמריקנים הצליחו לעמוד במשימה: נפט מהמפרץ יוצא, ומצד שני, המצור על איראן מאוד אפקטיבי ונפט איראני כמעט ולא (למרות מסלולים עוקפים שנראה שהם מצליחים לייצר פה ושם).

אחרי הפעילות החות'ית לכיבוש מצר באב אל-מנדב, בשילוב עם הפגיעה בצינור הנפט מזרח-מערב הסעודי, סעודיה הייתה במשך תקופה תלויה כמעט לחלוטין במצר הורמוז. כעת גם הצינור חזר לפעילות חלקית, אבל עדיין לא חזר לקצב שלפני התקיפה.

מה ההבדל בין מצר באב אל-מנדב לבין מצר הורמוז? תפתחו מפה ותראו. בעוד הורמוז הוא מעבר הכרחי שמחבר בין המפרץ לבין העולם, מצר באב אל-מנדב הוא מצר שבעיקר חוסך זמן וכסף. מי שרוצה לשוט בין אסיה לאירופה יכול להתכבד ולהאריך את השיט בערך בשבועיים, להקיף את אפריקה ולהגיע דרך האוקיינוס האטלנטי. למעשה, מצר באב אל-מנדב כרגע פתוח, פרט לספינות סעודיות שהחות'ים לא מאפשרים להן לעבור. עם זאת, עדיין חלק גדול מהתנועה הימית מעדיף שלא לעבור בו אלא לעשות את העיקוף. הם כבר התרגלו ויש יתרון בוודאות.

מה שקרה הוא שנוצר כרגע שיווי משקל חדש שכל הצדדים יכולים לחיות איתו. ההתכתשויות הצטמצמו מהשיאים של תחילת החודש, יש משא ומתן שלא מוביל בינתיים לשום מקום, והאופציה של הסלמה צבאית עדיין על השולחן. שני הצדדים מתכוננים אליה אבל אף אחד לא ממש רוצה אותה. למה?

יש שלושה שעונים: השעון הפוליטי האמריקני, השעון הכלכלי האיראני והשעון הגרעיני. השאלה היא מי יצלצל קודם. שלושתם כבר השתנו בחודש האחרון.

השעון האמריקני הרוויח זמן. ברגע שמצר הורמוז פתוח חלקית והנפט ממשיך לזרום, הלחץ על טראמפ לסיים את המלחמה יורד. הוא עדיין משלם מחיר, אבל לא את אותו מחיר מיידי שהיה כשהעולם חשב שמצר הורמוז נסגר. מחיר הנפט עדיין גבוה. ברנט נמצא סביב 100 דולר לחבית כרגע, שזה לא חסר תקדים. השוק מתמחר אי-ודאות וחידוש מלאים, אבל לא מחסור חמור או קטסטרופה מיידית. לכן, כרגע אין לחץ מיידי על האמריקנים להפסיק את המלחמה. עם זאת, צריך לזכור שלשעון האמריקני יש תאריך תפוגה: חודש ינואר 2029, כשייכנס נשיא חדש לבית הלבן שרוב הסיכויים שלא ירצה להמשיך לרתק את הצבא שלו לביצת המזרח התיכון. האמריקנים יכולים להמשיך ככה עוד שנתיים ורבע, וכנראה שזהו.

השעון הכלכלי האיראני התקצר, בגלל העבודה שנותן משרד האוצר האמריקני. מעבר לסנקציות השניוניות, הוא ממשיך לייצר עוד ועוד מנופים, לפגוע ביכולת של איראן לסחור, להזיז כספים, להפעיל חברות ולשמור על כלכלה מתפקדת. הסנקציות על חברות התעופה האיראניות היו מהלך יפה, גם סמלי, ונראה וגם בעל משמעות כלכלית. אבל פה אני אחזור על העקרון החשוב ביותר בקשר לשעון הזה: קריסה כלכלית לא אומרת קריסת משטר. ייתכן שנופתע לגלות שהאיראנים, כמו איראנים, יודעים לעמוד תחת סנקציות קשות גם עוד הרבה זמן. כל עוד מנגנוני הביטחון לא קורסים, גם אם אנשים ברחוב סובלים מאוד זה לא אומר שהמשטר נופל.

הקטע עם השעון האיראני הוא שאף אחד לא יודע כמה זמן באמת יש להם, כולל לא הם עצמם. אפשר לעשות מודלים כלכליים עד מחר ולהעריך מה יהיה שער הריאל, רזרבות המט"ח או החוב הלאומי, אבל אנחנו עדיין נישאר בלי תשובה על השאלה הבסיסית: מתי תגיע נקודת השבירה שלהם, אם בכלל. לזה אין אף מודל שיודע להתייחס.

לכן, השעון השלישי, לטעמי, הוא המעניין ביותר: השעון הגרעיני. לפני כמה שבועות טראמפ, בווידוי אופייני, אמר למצלמות שאם לאיראן היה נשק גרעיני אז הוא לא היה מפציץ אותם - הוא היה בא לדבר איתם. האיראנים כבר הולכים ומפנימים את המסר הזה.

בשבועות האחרונים אנחנו רואים יותר ויותר התבטאויות בתוך איראן שמדברות על נטישת ה-NPT, האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, כחלק מהכשרת הקרקע לשינוי מהותי של האסטרטגיה הגלויה האיראנית שתמיד אמרה שהם לא רוצים להשיג נשק. כזכור, הייתה אפילו פתווה של ח'אמנאי האב שאמרה שזה לא איסלאמי לפתח נשק כזה.גם אם לא באמת התכוונו לכך, לא צריך לזלזל לחלוטין ב"שלייקס" הדתי-פוליטי שאיראן שמה על עצמה.

צריך להזכיר ביושר: לאורך כל השנים מאז 2003 איראן לא בחרה במסלול הקצר ביותר שמביא אותה לנשק. היא רצתה להגיע למדינת סף-גרעינית מבלי לשלם את כל המחיר. הקלקולציה הזו הולכת ומשתנה באיראן, ואנחנו רואים רק את הקצה הגלוי שלו. ואם ככה מדברים בגלוי, אין לי ספק שבחדרי חדרים זה כבר בא לידי ביטוי באופרציה.

את המוטיבציה לפיתוח נשק גרעיני כבר נתנו לאיראנים. כיום הם כבר לא מורתעים, והנחת העבודה שלהם היא שהם צריכים להיות מוכנים לעוד סבב ומלחמה עם האמריקנים. אם בעבר היו שלוש דרכים למנוע מאיראן להתקדם לנשק: הרתעה, הפלת משטר או הסכם, כיום נותרנו עם שתיים.

הסכם שבו איראן מוותרת על יכולות הגרעין שלה לא נראה באופק. הפלת משטר יכולה לקרות, אבל זו לא תוכנית עבודה ואף אחד לא יודע להבטיח שזה יקרה. לכן, צריך לראות מה עושים בינתיים למול היכולות. בהקשר הזה, אני מזכיר שלמרות כל ההפצצות וכל המלחמות, באיראן עדיין יש כ-450 קילו של אורניום מועשר ל-60%, שבהינתן מתקן העשרה קטן אפשר להפוך תוך זמן קצר מאוד לחומר בקיע לכ-10 פצצות גרעין. מתקן ההעשרה הזה יכול להיות בהר המכוש והוא יכול להיות גם באתר סודי שאנחנו לא מכירים. הם יכולים להחביא אותו בלול או באולם ספורט באיזה חור נידח. יש להם צנטריפוגות, יש להם ידע, וזו לא משימה בלתי אפשרית להקים אותו בלי שנשים לב.

קבוצת הנשק המוכרת פרקטית הושמדה במכת הפתיחה של "עם כלביא" בחודש יוני אשתקד. אבל יכול להיות שכבר אז הוקמה קבוצה חשאית שאנחנו לא מכירים, שהיא התקדמה, ויכול להיות שבזמן הזה היא כבר הגיעה ליכולת לייצר נשק בסיסי. אני לא רואה מודיעין כזה, אבל זו צריכה להיות הנחת העבודה שלנו. זה לא משהו שמאוד קשה להסתיר, וצריך מאוד מאוד להיזהר מהיהירות שאומרת שבגלל שהמודיעין שלנו באיראן טוב אז אין סיכוי שנפספס.

גם בסוריה היה לנו מודיעין מצוין. ידענו להגיד מה אסד אכל לארוחת צוהריים, ועדיין הם כמעט הגניבו לנו כור גרעיני בלי ששמנו לב. תפסנו אותם כמעט במקרה, כי הם בחרו במידור מטורף ולכן גם האנשים שישבנו עליהם לא הכירו את זה. היה לנו מזל שהצלחנו לאתר את זה ברגע האחרון.

אז יכול להיות שבניית קבוצת הנשק ואתר ההעשרה החשאי כבר התחילה בחודש יולי 2025, מיד לאחר "עם כלביא", ועכשיו המהלכים האלו מבשילים. זה אומר שאיראן יכולה להיות הרבה יותר קרובה לפצצה ממה שנדמה לנו. בתרחיש מחמיר - זה יכול לקרות בתוך שבועות או חודשים. אם זה יקרה, נסתכל אחורה ונסביר לעצמנו שאיראן "משכה זמן" בגאונות סביב מצר הורמוז והסיטה את הקשב העולמי בזמן שהיא מייצרת לה את "ברירת שמשון" האמיתית שלה.

אז עם כל הכבוד למחירי הנפט והסחר העולמי, מה שחשוב באיראן זה גרעין, גרעין ושוב גרעין. בואו נסכם איפה אנחנו עומדים:

1. המצב האסטרטגי שלנו מול איראן לא טוב, ואנחנו הבאנו את זה על עצמנו במו ידינו. הסיכון שנתעורר בבוקר בימים, בשבועות או בחודשים הקרובים לפיצוץ אטומי באיזה חור במדבר במרכז איראן הוא אמיתי, גדול מאי-פעם, ואם זה יקרה אנחנו יכולים לבוא בטענות רק אל עצמנו.
2. את חלק מהמחירים כבר התחלנו לשלם - למשל בבידוד המדיני הישראלי ובמרוץ החימוש הגרעיני שכבר מתחיל במזרח התיכון. ראינו בשבוע שעבר ידיעות על סעודיה שמפלרטטת עם גרעין צבאי, טורקיה אפילו לא מנסה להסתיר את הדיון אצלה, ואני בטוח שהשיחות האלה מתקיימות גם במדינות אחרות. כולם הבינו את הלקח. הם רואים מה קרה ללוב ולאיראן לעומת קוריאה הצפונית, ולכן מתחילים להכין לעצמם את תעודת הביטוח. חמש או עשר שנים מהיום אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במזרח תיכון עם כמה מדינות גרעיניות, ואני לא צריך לספר לכם שכל השכנים שלנו לא באמת אוהבים אותנו. מישהו יודע להבטיח שעשור או שניים קדימה פצצה סעודית, טורקית או מצרית לא תהווה איום קיומי אמיתי על ישראל?
3. צריך להמשיך עם הלחץ הכלכלי כי אין ברירה, אבל אסור להתפתות ולהסתכל רק על מצר הורמוז. העיניים המודיעיניות צריכות להישאר על הכדור. זו משימת חייהם של אנשי המודיעין שלנו ושל ארצות הברית. אסור שנגלה שמצר הורמוז הפכה להיות הסחת דעת מהאיום הקיומי האמיתי והיחיד. אני לא מקנא במי שזה במשמרת שלו, אבל אסור להיות שאננים. עליהם לקום כל יום בבוקר עם החשש שנכנסה לכם ידיעה לאינבוקס שהאיראנים עשו ניסוי בלילה. הנחת העבודה צריכה להיות שהם עובדים על זה ופשוט עדיין לא מצאתם.
4. ומי שחושב שנתניהו הוא היחיד שיודע לטפל באיום הזה, שוגה באשליות קשות. גם בזירה האיראנית נתניהו הביא אותנו למצב מסוכן ולברוך אסטרטגי. אנחנו משלמים את המחירים בשלוש רמות: בסיכון הגרעיני הישיר מאיראן, בפרוליפרציה הגרעינית שקורמת עור וגידים במזרח התיכון כתוצאה ישירה מהמדיניות הזו, ובקריסת מעמדה הבין-לאומי של ישראל כמי שגררה את ארצות הברית למלחמה שמשפיעה על הכלכלה העולמית.

לא יהיו פתרונות קסם כדי לצאת מזה. לממשלה הבאה תהיה הרבה עבודה, גם בגזרה האיראנית. בהנחה די סבירה שהמשטר באיראן לא ייפול עד חודש ינואר 2029, היא תצטרך לעבוד גם מול הנשיא האמריקני הבא וגם לייצר קואליציות אזוריות יציבות. זה לא בלתי אפשרי. עדיין אני מעדיף להיות אזרח במדינת ישראל מאשר איראני, אבל הסיפור רחוק מלהיות גמור. שיהיה לכולנו בהצלחה.