הפחד הגדול של הימין? לפני ההבטחות לשינוי, הבוחרים מחפשים זהות

אחת האסטרטגיות המעניינות במערכת הבחירות הנוכחית מתרחשת דווקא הרחק מאולפני הטלוויזיה. בגוש השינוי בחרו להגיע למעוזי הליכוד, לערים ולשכונות שבהן התמיכה בימין היא חלק מהזהות המקומית. לכאורה שיחות עומק וניסיון לשבור מחיצות פוליטיות שנבנו במשך שנים.

ההיגיון מאחורי המהלך מבוסס על ההנחה כי יכולת ההשפעה של עוד נאום מוצלח או עוד סרטון ויראלי על מי שתופס אותך כדמות הנמצאת מעבר להרי החושך מוגבלת, וכי היכולת של המגע האישי בישיבה עם אדם בעל תפיסה אחרת גדולה יותר. מעבר לכך, יש פה רצון אמיתי להראות לאותם אנשים כי הפער אינו גדול בין המועמדים וכי כולם בצד של עם ישראל והמדינה.

בואו לא נטעה: מי שהצביע לליכוד במשך שלושים שנה לא ישנה את עמדתו רק מפני שפוליטיקאי ממפלגה אחרת הגיע לעיר שלו, לחץ את ידו והקשיב לו. לאנשים יש תפיסת עולם, ערכים, נאמנות פוליטית וזיכרון משפחתי ואידיאולוגי. אלה אינם נעלמים בעקבות שיחה אחת.

הסיפור המעניין נמצא דווקא אצל אלה שאינם בטוחים: מצביעי ימין שמרגישים מאוכזבים, שמתקשים להזדהות עם חלק מההחלטות של נבחריהם, אבל גם לא רואים באופוזיציה בית פוליטי טבעי. אלה שאומרים בשיחות סלון שהם לא מתכוונים להצביע הפעם, פשוט כי אין להם למי. מבחינתם, המפגש האישי עם פוליטיקאי מהמחנה האחר לא בהכרח ישנה את דעתם, אבל הוא יכול לפתוח דלת להקשבה שעד עכשיו הייתה סגורה.

• לקראת היום הגורלי: האסטרטגיות של המפלגות בישורת האחרונה של הקמפיין

וכאן צריך להכניס למשוואה את 7 באוקטובר. מאז אותו יום, המילה "שינוי" מקבלת משמעות אחרת. יש במילה הזו הבטחה שנוגעת באנשים, הבטחה להנהגה אחרת, לשיקול דעת, לאחריות ולביטחון - לא בהכרח לשינוי בתפיסת העולם. דווקא אחרי 7 באוקטובר, מצביעים רבים מבקשים לראות מנהיגות שעומדת באופן ברור ובלתי מתפשר לצד הזהות היהודית, מדינת ישראל והעם.

שינוי בהנהגה נוגע בעיקר לביצוע המדיניות הממשלתית ולאו דווקא לדרך הלאומית, ומי שמבקש לדבר אל מצביעי הימין המאוכזבים צריך להבין את ההבחנה הזו.

במפלגות הימין מוטרדים מכל השינויים האפשריים הללו, כמו גם מהסכנה, מבחינתם, שמצביעי הליכוד הנאמנים ביותר יחליפו בן לילה את השקפת עולמם, אבל בעיקר מודאגים מכך שמצביעים מאוכזבים יגלו שיש להם כתובת פוליטית אמיתית נוספת.

לדעת למי להקשיב

ובחזרה לביקורי הפוליטיקאים במעוזים שאינם מגרשים הביתי. נראה כי בכל צדי המפה הפוליטית הבינו שהדרך אל המצביעים עוברת גם דרך הקהלים הקשים ביותר. נפתלי בנט הגיע לכנס של עיתון "בשבע", התייצב מול קהל ביקורתי והתמודד עם שאלות קשות ועם הכעס שנותר בעקבות החלטותיו הפוליטיות בעבר. בצלאל סמוטריץ' בחר לאחרונה לפגוש קהל בפתח תקווה ולהתמודד עם ביקורת ושאלות נוקבות.

המשותף למפגשים האלה היא ההבנה שכבר לא מספיק לדבר רק עם מי שאוהבים אותך. לפעמים דווקא האדם שמצהיר שלעולם לא יצביע לך, או זה שהצביע לך בעבר ומרגיש מאוכזב - הוא מי שהכי חשוב להקשיב לו.

ייתכן שזו אחת ההתפתחויות המעניינות של מערכת הבחירות הנוכחית. הפוליטיקאים מתחילים להבין שהציבור אינו מחולק רק לתומכים ולמתנגדים. יש מצביעים שלא מחפשים מפלגה חדשה, אלא סיבה מחודשת להאמין שיש משמעות לפתק שלהם בקלפי, ואת ההשפעה של האסטרטגיה הזו, ככל שתהיה, לא נוכל למדוד במספר המשתתפים בכנסים או בצפיות בסרטונים ברשתות החברתיות.

רק ביום שאחרי הבחירות נוכל להבין אם משהו עמוק יותר השתנה בפוליטיקה הישראלית, דרך העמקה בתוצאות ההצבעה ברזולוציה של ערים, שכונות וקלפיות. זה יהיה הבסיס לבחינה של דפוסי ההצבעה המוכרים.

מלבד ההבטחות לשינוי, המבחן של הבחירות האלה הוא מי הצליח לשכנע את הציבור שאפשר לשנות את ההנהגה בלי לוותר על זהותו, על ערכיו ועל תפיסת עולמו.

>>> אידית דרויאן אוחיון יועצת אסטרטגיה ויועצת תקשורת