מהנדסים הם תשתית לאומית בדיוק כמו חשמל, מים וכבישים

פתיחת שנת הלימודים האקדמית היא הזדמנות להזכיר שהכשרת מהנדסים אינה רק עניין של השכלה גבוהה אלא היא חלק מתכנון התשתיות העתידיות של מדינת ישראל. כשמדינה מתכננת את עתידה, היא יודעת כמה תחנות כוח תצטרך, כמה מים יידרשו לאוכלוסייה, אילו כבישים יש להרחיב ואיפה צריך להקים בתי חולים. היא מבינה שתשתיות הן דבר שצריך לתכנן ולבנות שנים מראש, משום שאי אפשר להקים אותן ביום שבו מתגלה המחסור. אלא שכאשר מדובר בהון האנושי ההנדסי של ישראל, עדיין אין לנו אותה תפיסה ארוכת טווח.

אנחנו מתייחסים למהנדסים כאל כוח אדם שהשוק כבר ידאג לייצר בהתאם לביקוש. אם חברות יצטרכו יותר מהנדסי חשמל, מכונות, תוכנה או תעשייה וניהול, יהיו צעירים שיבחרו ללמוד את התחומים האלה, האקדמיה תכשיר אותם והבעיה תיפתר. אלא שזה לא עובד כך. המהנדסים של ישראל הם תשתית לאומית בדיוק כמו חשמל, מים, כבישים ותקשורת. ועלינו לתכנן את התשתית הזאת באותה ראיה מערכתית.

בהקשר הזה, הנתונים צריכים להדליק נורה אדומה הרבה מעבר לעולם ההייטק. ישראל נמצאת בעיצומם של פרויקטי תשתית מהגדולים שידעה: רכבות, כבישים, מערכות תחבורה, בנייה, אנרגיה, מים ושיקום.

אבל דווקא בתחומים שאמורים לאפשר את ביצועם קיים מחסור מתמשך בכוח אדם הנדסי. בדוח מיוחד על פרויקט המטרו התריע מבקר המדינה כי המחסור באנשי מקצוע בתחום ההנדסה האזרחית אינו תופעה חדשה. על פי ההערכות שהובאו בדוח, כבר ב-2025 הפער בין הביקוש להיצע הגיע לכ-5,000 עד 8,000 בעלי מקצוע הנדסיים, ומחסור כזה עלול לעכב ביצוע השקעות בתשתיות בהיקף של עשרות מיליארדי שקלים.

זו כבר אינה שאלה של שוק עבודה או של ביקוש למקצוע מסוים, זו שאלה של היכולת של המדינה לבצע את תוכניות הפיתוח שלה. וזה בדיוק העניין: מהנדסים אינם מפתחים רק מוצרים שאפשר למכור בעמק הסיליקון. הם מתכננים מערכות הגנה, רשתות תקשורת, מכשור רפואי, מערכות מים ואנרגיה, שבבים, תחבורה, רובוטיקה, מפעלים, תשתיות מחשוב ובנייה. הם נמצאים מאחורי חדר הניתוח, מערכת היירוט, מרכז הנתונים, הרכבת, מפעל הייצור ומערכת אספקת החשמל. כאשר חסרים מהנדסים, לא חסר רק "כוח אדם", אלא חסרה היכולת להפוך תקציב ותוכנית למציאות.

גם משרד התחבורה עצמו מתמודד עם מחסור במהנדסים. מבקר המדינה התריע ב-2025 על מחסור במהנדסים, תחלופה גבוהה ואיוש חסר של תפקידים במנהל התשתיות האחראי לתכנון וביצוע פרויקטי התחבורה. כלומר, צוואר הבקבוק אינו רק כסף או אישורים, לעיתים חסרים האנשים שיודעים לתכנן, לנהל ולבצע את הפרויקטים עצמם. במקביל, גם בתעשיות הטכנולוגיות מתחדד הצורך במהנדסים בתחומי חומרה, אלקטרוניקה ומערכות. לכן השאלה אינה אם ישראל צריכה יותר מהנדסי הייטק או יותר מהנדסי תשתיות. היא צריכה להבטיח עתודה הנדסית רחבה מספיק לכל המערכות שעליהן נשענת מדינה מודרנית.

מעניין לראות שזה כבר משתקף בכלכלה. בשנת 2025 הגיע חלק משמעותי מהצמיחה בתוצר ההייטק דווקא מתעשיית החומרה: מחשבים, ציוד אלקטרוני ואופטי. תחומים אלה הוסיפו כ-16 מיליארד שקל לתוצר בשנה אחת, לאחר שבשנים הקודמות התוספת השנתית הייתה קטנה בהרבה. זה שינוי שצריך להבין את משמעותו.

במשך שנים התרגלנו לחשוב על הצלחתה הטכנולוגית של ישראל במונחים של סטארטאפים ואקזיטים בעולם הסייבר. כל אלה ימשיכו להיות חשובים מאוד. אבל העולם שאליו אנחנו נכנסים מחזיר למרכז תחומים שעולים כעת תכופות בשיח הציבורי: חומרה, אלקטרוניקה, שבבים, מכונות, אנרגיה, מערכות אוטונומיות, מכשור רפואי וייצור מתקדם. המשותף לכולם הוא שהם זקוקים למהנדסים.

המשמעות היא שלא ניתן להשאיר את הכשרת המהנדסים לכוחות השוק בלבד. לוקח שנים להכשיר מהנדס טוב וארבע שנות לימודים הן רק תחילת הדרך. אחריהן נדרשים ניסיון, התמחות והיכרות עמוקה עם מערכות מורכבות. כשמתגלה מחסור במהנדסים בתחום מסוים, אי אפשר להזמין כמה אלפים מהם לשנה הבאה כפי שמזמינים ציוד נוסף למפעל. זו בדיוק ההגדרה של תשתית אסטרטגית: משהו שחייבים להשקיע בו לפני שנוצר המשבר.

לכן השאלה שאנחנו צריכים לשאול בפתיחת שנת הלימודים האקדמית אינה רק כמה צעירים נרשמו השנה ללימודי הנדסה. השאלה היא אילו מהנדסים מדינת ישראל תצטרך בעוד 5, 10 ו-20 שנה - והאם אנחנו מכשירים אותם כבר היום. צריך להסתכל קדימה: כמה מהנדסי חשמל ואלקטרוניקה נצטרך לתעשיית השבבים ולמערכות הביטחוניות? כמה מהנדסי מכונות למערכות רובוטיות ולייצור מתקדם? כמה מהנדסים יהיו דרושים כדי להתמודד עם צורכי האנרגיה הגדלים, עם מערכות בריאות מורכבות ועם תשתיות עירוניות צפופות יותר?

ויש עוד שאלה שלא ניתן להתעלם ממנה: מאין יגיעו אותם מהנדסים? גם כאן אסור לנו להסתפק באוכלוסייה המצומצמת שממנה ההייטק הישראלי גייס במשך עשרות שנים. למשל, נשים עדיין מהוות רק כ-28% מעובדי המחקר והפיתוח בהייטק הישראלי. הרחבת מעגל המהנדסים חייבת להפוך ממשימה חברתית למשימה כלכלית ולאומית: יותר נשים, יותר צעירים מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית, יותר אוכלוסיות שעד היום היו בתת-ייצוג במקצועות הטכנולוגיים.

גם כאן מוטלת אחריות חדשה על המוסדות האקדמיים. התפקיד שלנו אינו רק להעניק תואר, אנחנו צריכים להכשיר מהנדסים שיודעים להתמודד עם מערכת אמיתית, מורכבת ולא מושלמת; כאלה שיודעים לעבוד בין תחומים, להיכנס למעבדה, לבנות, לבדוק, לטעות ולנסות שוב.

ישראל ידעה במשך עשרות שנים לראות במדע ובטכנולוגיה מנוע לצמיחה. בשנים הקרובות היא תצטרך לראות בהם גם תנאי לעצמאות. כביש אפשר לראות. תחנת כוח אפשר לראות. מאגר מים אפשר לראות. את המחסור במהנדסים קשה יותר לראות, עד היום שבו מערכת חיונית אינה יכולה להתפתח, מפעל אינו יכול להתרחב, פרויקט ביטחוני מתעכב או טכנולוגיה חשובה מפותחת במקום אחר.

ולכן, לצד תוכניות לאנרגיה, לתחבורה ולתשתיות, ישראל זקוקה גם לתוכנית לאומית ארוכת טווח לתשתית האנושית-הנדסית שלה. כי בסופו של דבר, מאחורי כל תשתית שמדינה רוצה לבנות - עומדים מהנדסים.

>>> פרופ' תמר רז נחום היא נשיאת מכללת עזריאלי להנדסה בירושלים