אל תשאלו רק למי אתם מצביעים. תשאלו על מה המפלגה שלכם מוכנה לוותר

השבוע גבר הוכה ברחוב בנמל יפו אחרי שספג קללות הומופוביות. שבועיים קודם לכן חטף בחור אחר אגרוף במלון בירושלים על שהעז ללבוש ספידו. שניהם הותקפו כי מישהו החליט שהם נראים לו הומואים מדי.

מה שליווה את המקרים האלה היה שקט. אלימות גזענית היא אותה אלימות, בין שהיא מופנית נגד יהודים, נגד ערבים או נגד להט"בים, והמידה שבה נבחרי ציבור מגיבים עליה מסמנת לציבור את גבולות האפשר במדינה שלנו.

בשני המקרים האלה מישהו החליט שאדם אחר שווה פחות, והרגיש מספיק בנוח לעשות עם זה משהו. זה לא רק האגרוף, אלא הביטחון שעמד מאחוריו. אף אחד לא מרים יד על אדם ברחוב כשהוא חושב שכולם סביבו יזדעזעו. אנשים עושים את זה כשהם מרגישים שהם מבטאים משהו שנמצא באוויר ממילא. ולא תמיד צריך אגרוף כדי לבטא אותו. לפעמים מספיקה דלת שלא נפתחת.

לפני כחודש הגיעו קצין בצה"ל ובן זוגו הדתיים, דקות לפני כניסת שבת, לצימר שהזמינו מראש. בעל המקום סירב לארח אותם בטענה שזה מנוגד לאמונתו הדתית. אמונתו הדתית של אדם אחד שימשה עילה לכך ששני אנשים דתיים אחרים לא יוכלו לקיים את השבת שלהם.

שלושת המקרים האלה אסורים היום בחוק, וזה לא מובן מאליו. לפני ארבע שנים מישהו ניסה למחוק את האיסור על אחד מהם.

שבוע לפני השבעת הממשלה ה-37, פורסמו ההסכמים הקואליציוניים. נכתב בהם במפורש שהמפלגות מתחייבות לתקן את חוק איסור הפליה כך שבעל עסק יוכל להימנע ממתן שירות כשהדבר מנוגד לאמונתו הדתית. הסעיף הזה הופיע בהסכמים של כל המפלגות שהרכיבו את הקואליציה, כולל הליכוד. כלומר, הזוג שעמד בפתח הצימר היה נוסע הביתה באותה דרך בדיוק, רק בלי שום כתובת לפנות אליה, ובעל המקום היה יכול לעשות את זה שוב למוחרת.

ביום השבעת הכנסת יצאנו להפגין, ולצידנו עמדו עשרות אלפי ישראלים. המחאה עבדה והתיקון לא קודם.

חוק הוא לא רק כלי להתגונן בו אחרי שנפגעת, הוא גם ההצהרה הרשמית ביותר של מדינה על מי נחשב בה שווה. כשהחוק אומר שאסור לסרב לתת שירות לאדם בגלל מי שהוא, הוא אומר שאותו אדם שייך לכאן בדיוק כמו כולם. וכשמנסים לשנות אותו, לא רק מסירים הגנה משפטית, אלא מודיעים שיש כאן קבוצה שאפשר להוציא אותה מהכלל, ושזו עמדה לגיטימית שהמדינה מוכנה לחתום עליה.

מי שהרים יד בנמל יפו לא קרא את ההסכמים הקואליציוניים. אנשים לא קוראים חקיקה, הם קוראים אווירה. והאווירה הזאת נבנית בשידור חי. רק אתמול פורסם שחבר הכנסת יצחק פינדרוס אמר שמינויו של אמיר אוחנה ליושב ראש הכנסת היה חילול השם. אותו פינדרוס כבר אמר בעבר שהקהילה הגאה מסוכנת לישראל יותר מדאעש וחמאס.

כשחבר כנסת מסביר בפומבי שעצם נוכחותו של אדם בתפקיד ציבורי היא עלבון, וכשמנסים במקביל להתיר להוציא אותו מבית עסק, יהיה גם מי שיבין מזה שמותר לעשות לו דברים גרועים יותר ברחוב.

בעוד שבוע וחצי זה יקרה שוב. אחרי הבחירות יישבו נציגי מפלגות ויתחילו לנסח הסכמים קואליציוניים חדשים, ולהחליט מה מותר כאן, מה אסור - ומה שווה לתת בתמורה לכיסא.

וכאן נמצאת הנקודה שאני מבקש שתחשבו עליה, שבוע וחצי לפני הבחירות: הסעיף ההוא לא נכתב משום שמישהו רץ עליו בבחירות. אף מפלגה לא הציגה אותו במצע, ורוב הציבור שמע עליו רק אחרי שהוא כבר היה חתום. הוא נכנס להסכמים משום שמפלגה אחת דרשה אותו ומפלגה אחרת הייתה מוכנה לשלם את המחיר כדי להרכיב ממשלה. ההחלטות שמשנות את החיים שלנו לא מתקבלות בקלפי אלא בשבועיים שאחריו, בחדר שאיש מאיתנו לא נמצא בו.

ולכן, לא מספיק לדעת מה המפלגה שלכם חושבת על הקהילה הגאה, צריך לדעת גם עם מי היא תשב, מי השותפים הטבעיים שלה, מה הם דרשו בפעם הקודמת, ומה הסיכוי שהיא תסרב להם כשהממשלה תלויה בהם. פתק אחד לא מכניס רק מפלגה אחת לכנסת, הוא מכניס גם את "השותפים הטבעיים" שלה.

הזוג שעמד בפתח הצימר יקבל את יומו בבית המשפט רק משום שהחוק נשאר על כנו. מה שיקרה לאדם הבא שתהיה לו דלת סגורה בפנים, או אגרוף ברחוב, ייקבע בשבועיים שאחרי הבחירות. לפני שאתם מכניסים פתק לקלפי, אל תשאלו רק למי אתם מצביעים, אלא על מה הוא יהיה מוכן לוותר כדי לשבת בממשלה.

>>> עו"ד נמרוד גורנשטיין הוא יו"ר האגודה למען הלהט"ב