N12
פרסומת

אמון במשטרה לא בונים על גופות של ערבים

התרסקות האמון של החברה הערבית במשטרה אינה נובעת רק מהתמודדות עם פשיעה חמורה, אלא גם מהאופן שבו המערכת מפעילה את הכוח שניתן לה • דעה

למא יאסין
למא יאסין
N12
פורסם:
ניידת משטרה
ארכיון | צילום: יוסי אלוני, פלאש 90
הקישור הועתק

אי אפשר לדרוש מהאזרחים הערבים לתת אמון במי שאמורים להגן על חייהם, כאשר גם קריאה לעזרה עלולה להסתיים במוות. אתמול (ראשון) קיבלנו תזכורת כואבת נוספת למציאות הזאת.

בלילה שבין ראשון לשני התקשר ג’מאל אל עמרן, תושב זמר, למשטרה וביקש עזרה עבור בנו איאד, בן 46, המתמודד עם מחלה נפשית. כמו כל אב שנקלע למצוקה ואינו יודע כיצד לסייע לבנו, הוא פנה לגורם שאמור להגן עליו. אלא שהשוטרים שהגיעו למקום פרצו לבית בסיוע כוחות הכיבוי, ובמהלך ההתערבות ירו באיאד למוות.

לטענת המשטרה, איאד הסתער לעבר השוטרים כשהוא אוחז בסכין וסיכן את חייהם. אביו, שהיה עד לאירוע, מציג גרסה אחרת. לדבריו, בנו לא איים על השוטרים, שהכירו את מצבו הנפשי, והוא עצמו התחנן שלא יירו בו. מח"ש פתחה בחקירה, אך גם אם יתברר שהשוטרים חשו סכנה ברגע הירי, אי אפשר לצמצם את בחינת האירוע לשניות האחרונות. צריך לשאול מה קרה מרגע שהאב התקשר למשטרה, כיצד נערכו השוטרים למפגש עם אדם במשבר נפשי ואם ניתן היה למנוע את ההסלמה.

המחיר הטרגי של התערבות משטרתית לא מותאמת

המקרה הזה מחזיר אותנו למרץ 2021, אז נורה למוות מוניר ענבתאווי, בן 33 מחיפה, שגם הוא התמודד עם מחלה נפשית. אימו, עטאף, הזעיקה את המשטרה כדי שיסייעו לה להביא אותו לטיפול במרכז לבריאות הנפש בטירת כרמל. גם הפנייה שלה הסתיימה בירי קטלני. לאחר מותו סיפרה: "בסך הכול ביקשתי שיטפלו בו, לקחת אותו למרכז טיפול נפשי בטירת כרמל ולא לירות בו למוות".

חמש שנים מפרידות בין שני המקרים, אבל השאלה נותרה אותה שאלה: כיצד משפחה שמתקשרת למשטרה כדי להציל אדם קרוב מוצאת את עצמה מתאבלת עליו בעקבות אותה קריאה לעזרה?

לפי המיפוי שערכנו בארגון יוזמות אברהם, ב-12 מתוך 45 מקרי ההרג של אזרחים ותושבים ערבים בידי שוטרים ולוחמי מג"ב מאז שנת 2020, האירוע החל בפנייה של אזרחים למשטרה. לא כל הפניות עסקו באנשים במשבר נפשי. חלקן נגעו לאירועי אלימות ולמצבי סכנה אחרים. ובכל זאת, הנתון הזה מחייב בחינה מעמיקה של האופן שבו קריאה אזרחית לעזרה הופכת לאירוע שמסתיים במוות.

פרסומת

במקרים של מצוקה נפשית, האחריות הזאת כבדה במיוחד. משפחות פונות למשטרה משום שאין להן הכלים להתמודד לבדן עם אדם במשבר. הן מצפות לקבל סיוע מקצועי, אך התערבות משטרתית שאינה מותאמת למצבו של האדם עלולה דווקא להחריף את המצוקה ולהוביל להסלמה.

מתי קריאה לעזרה הופכת לגזר דין מוות?

הבעיה מוכרת גם למשטרה עצמה. כבר בשנת 2021 הביעה המשטרה תמיכה בהקמת צוותי התערבות המבוססים בעיקר על אנשי טיפול, כאשר השוטרים מעניקים גיבוי במידת הצורך. באותה שנה פורסם גם נוהל ייעודי להתמודדות עם אנשים עם מוגבלות נפשית, המדגיש בירור מוקדם של מצבם, התאמת התנהלות השוטרים וניסיון לצמצם הסלמה.

חמש שנים לאחר מכן, הנהלים קיימים, הצורך במענה מקצועי הוכר, ובכל זאת משפחות ממשיכות לאבד את יקיריהן בעקבות קריאה לעזרה. השאלה היא כבר לא אם המשטרה מכירה את הבעיה, אלא מה נעשה בפועל כדי למנוע את המקרה הבא.

החברה הערבית מתמודדת עם משבר ביטחון אישי חמור. ארגוני הפשיעה פועלים ללא מורא, הנשק הבלתי חוקי גובה חיי אדם והאזרחים דורשים בצדק שהמשטרה תמלא את חובתה להגן עליהם. אבל האמון במשטרה לא ייבנה באמצעות הוספת שוטרים או הכרזה על מבצעים חדשים בלבד. הוא תלוי גם באופן שבו המשטרה מפעילה את הכוח שניתן לה, ביכולתה להבחין בין עבריין חמוש לבין אדם במשבר נפשי ובנכונותה לתת דין וחשבון כאשר אזרח מוצא את מותו במהלך פעילותה.

פרסומת

מותו של איאד אל עמרן מחייב חקירה יסודית ושקופה, לצד בחינה מערכתית של המענה המשטרתי לאנשים במשבר נפשי. נדרשים צוותי התערבות מקצועיים וזמינים, הכשרה מתאימה לשוטרים, שיתוף פעולה עם שירותי בריאות הנפש ובקרה אמיתית על יישום הנהלים שכבר קיימים.

אני חושבת על המשפחה הבאה שתמצא את עצמה במצב דומה. על אם שחוששת לחיי בנה, על אב שמבין שבתו זקוקה לעזרה דחופה, ועל הרגע שבו הם יצטרכו להחליט אם להתקשר למשטרה. איך אפשר לצפות מהם לתת אמון במערכת, כאשר הם יודעים שמשפחות אחרות הזעיקו אותה כדי להציל את יקיריהן, ובסופו של דבר איבדו אותם?

אמון במשטרה לא בונים על גופות של ערבים. הוא נבנה כאשר אזרח יודע שקריאה לעזרה לא תהפוך לגזר דין מוות.

>>> למא יאסין היא ראש המחלקה הציבורית בעמותת "יוזמות אברהם"