למה אסור לכם לוותר על הוויכוח הפוליטי הבא שלכם?

כולנו מכירים את הרגעים האלה. הארוחה המשפחתית מתנהלת בנחת, עד שמישהו זורק הערה על הבחירות. בתוך כמה רגעים כולם מדברים, חלק מתעצבנים, ומה שבטוח - אף אחד לא באמת מקשיב. בקבוצת הוואטסאפ של החברים זה קורה אפילו יותר מהר: חבר שולח סרטון או כתבה, מישהו עונה "איך אתה מאמין לשטויות האלה?" וההתכתבות על המפגש ביום חמישי הופכת תוך רגע לקרב סוער על עתיד המדינה.

שיחות על פוליטיקה הן חלק בלתי נפרד מהחיים, ובתקופת בחירות קשה במיוחד לחמוק מהן. בסקרים שונים, כמחצית מהאנשים בישראל ובארצות הברית מדווחים שהם מדברים עם חברים ומשפחה על פוליטיקה לעיתים קרובות; בין חמישית לרבע מדווחים שהם עושים את זה לעיתים קרובות מאוד או מדי יום. שיחה עם אחרים היא אחת הדרכים הנפוצות והנגישות ביותר להשתתף בחיים הפוליטיים, והתדירות שלה עולה ככל שיום הבחירות מתקרב והצורך להכריע נעשה מוחשי יותר.

למרות ששיחות הן נפוצות, הן לא בהכרח חוויה נעימה. רבים מאיתנו יוצאים מהשיחות האלה מותשים, מבטיחים לעצמנו ש"בפעם הבאה אני פשוט לא נכנס לזה". אם השיחות האלה כל כך מתסכלות, למה לא פשוט לוותר עליהן? מה אנחנו מפסידים כשאנחנו מפסיקים לדבר? ואם אנחנו כבר מדברים, איך אפשר לעשות את זה בלי לצאת עם כאב ראש?

למה זה נגמר בעצבים?

כשאנחנו מתווכחים על פוליטיקה, אנחנו מדברים על הרבה יותר מאשר מפלגות או מועמדים. אנחנו מתווכחים גם על ערכים, תפיסות מוסריות, פחדים עמוקים ושאלות של זהות ושייכות. ביקורת על הבחירה או העמדות שלנו יכולה להישמע כמו ביקורת על מי שאנחנו. הערות כמו "איך אפשר להצביע להם?" או "איך אתה יכול להאמין בזה?" לעיתים קרובות נשמעות לנו כמו "איזה מין בן אדם אתה?". וכשאנחנו עסוקים בהגנה על עצמנו, הדבר האחרון שמעניין אותנו זה לבחון טיעונים ועובדות.

התסכול הזה נפוץ: בסקר של מכון פיו האמריקני מ-2023, 61% מהאמריקנים תיארו שיחות עם אנשים שחולקים עליהם פוליטית כמלחיצות ומתסכלות. לפעמים המתח גולש גם ליחסים עצמם: מתרחקים, מפסיקים להיפגש, משתיקים את הקבוצה בוואטסאפ. במקרים קיצוניים, אנשים אפילו מנתקים קשרים חברתיים ומשפחתיים בגלל פוליטיקה.

במובן מסוים, אפשר להבין את הרצון להימנע משיחות על פוליטיקה: לכולנו יש מספיק צרות בחיים גם בלי הוויכוחים המעצבנים האלה. אבל לפי מחקרים של אחרים ושלי מהשנים האחרונות, לשקט הזה יש מחיר. כשמוותרים לגמרי על שיחות, מוותרים גם על מה שהן יכולות לתת לנו - ומתברר שזה לא מעט.

גם מהוויכוח עם הגיס אפשר ללמוד משהו

דמוקרטיה ייצוגית נשענת על אזרחים שיודעים על מה הם מחליטים כשהם ניגשים לקלפי: מה המפלגות מציעות, מה עשו מי שהיו בשלטון ומה בכלל עומד על הפרק לשנים הקרובות. הרבה מהידע הזה מגיע מהחדשות, אבל גם שיחה עם אחרים, אפילו כזו שנגמרת בוויכוח, יכולה להוסיף לו לא מעט.

במטא-אנליזה שערכתי עם עמיתתי פרופ' לילך ניר מהאוניברסיטה העברית סיכמנו ממצאים מ-134 מחקרים שנערכו ב-31 מדינות, שכללו יחד כמעט 400 אלף משתתפים. הממצא המרכזי היה ברור: ככל שאנשים מדברים לעיתים קרובות על פוליטיקה, ועם יותר אנשים, הם יודעים עליה יותר. באופן מעניין, תדירות השיחות ומספר בני השיח תרמו לידע יותר מאשר מידת ההסכמה בין בני השיח.

למה זה קורה? מחקרי תקשורת מציעים כמה הסברים. ראשית, בשיחה נחשפים לעובדות חדשות שלא הכרנו קודם. בעידן של ריבוי ערוצים ומקורות מידע, כל אחד מאיתנו נמצא בסביבת מידע אחרת, נחשף לתכנים אחרים וזוכר עובדות שונות. השיחה מאפשרת לנו ללמוד זה מזה. שנית, אדם אחר יכול לתקן מידע שגוי שהיינו בטוחים בו עד לאותו רגע. בנוסף, כשאנחנו מבטאים בקול משהו שאנחנו כבר יודעים, זה תורם לגיבוש שלו בזיכרון. נסו להסביר לחבר מה בדיוק כוללת הצעה ששמעתם עליה אתמול בחדשות, ותגלו איך המידע הזה לא עוזב לכם את הראש כמה ימים אחר כך.

אולי "הם" בעצם קצת "כמונו"?

שיחה פוליטית יכולה גם לשנות את האופן שבו אנחנו רואים את הצד השני. בסדרת מחקרים שערכתי עם אריק מרקלי ופיטר לוואן מאוניברסיטת טורונטו, בדקנו את הקשר בין שיחות פוליטיות עם אנשים מהמחנה הפוליטי היריב לבין עוינות כלפי המחנה היריב כולו. המחקרים נערכו סמוך לבחירות בקנדה, ובאחד מהם גם עקבנו אחר אותם אנשים לאורך זמן.

התמונה חזרה על עצמה: אנשים ששוחחו עם בעלי עמדות שונות משלהם גילו פחות עוינות כלפי המחנה השני כולו. הקשר הזה נמצא גם בשיחות פנים אל פנים וגם בשיחות ברשת. ההסבר העיקרי לממצא הזה הוא שהמפגש הקונקרטי עם נציג של הקבוצה האחרת מקשה על החלוקה הנוחה ל"אנחנו" ו"הם".

כשמדברים רק עם מי שמסכים איתנו, קל לשמוע שוב ושוב כמה המחנה האחר מסוכן, טיפש או חסר מצפון. אבל בשיחה עם אדם ספציפי מהצד השני, לעיתים קרובות נחשפת תמונה מורכבת יותר: גם לו המדינה חשובה, גם הוא דואג לילדים שלו, וגם הוא חושש מהעתיד ורוצה לחיות בביטחון - גם אם המסקנות שלו לגבי איך להגיע לשם שונות משלנו.

המחקר הזה, ואחרים שמצביעים על אותו ממצא, לא אומרים שכל שיחה בהכרח תקרב אותנו לאחר. זה בסדר ואפילו בריא לדמוקרטיה שלא נסכים על הכול. אבל הם מזכירים לנו את האפשרות לא להסכים עם מישהו מבלי להפוך אותו לאויב.

במקום לנצח, לנסות ללמוד

איך מגדילים את הסיכוי לשיחה מועילה? מתחילים במטרה שאיתה נכנסים לשיחה. מתברר שיש הבדל בין להיכנס לשיחה כדי להבין לבין להיכנס אליה כדי לשכנע את כולם שאתה צודק. בניסוי שערכנו בישראל, בהובלת הדוקטורנט עומר בן שמחון, אנשים בעלי עמדות מנוגדות שוחחו על השאלה עד כמה ישראל צריכה להתחשב בעמדת ארצות הברית. חלק מהמשתתפים קיבלו תמריץ לנצח בוויכוח, ואחרים קיבלו תמריץ ללמוד את נקודת המבט של בן השיח.

התוצאה הייתה ברורה: כ-42% מהמשתתפים שעודדנו ללמוד התקרבו במידה כלשהי לעמדת האחר בעקבות השיחה, לעומת כ-23% בלבד מאלה שעודדנו לנצח. התוצאות האלה ממחישות עד כמה הגישה שאיתה אנחנו מגיעים לשיחה יכולה להשפיע על התוצאות שלה. כשמנסים לנצח, אנחנו מקשיבים בעיקר כדי למצוא טעויות. אבל כשמנסים ללמוד, יש יותר מקום לשקול באמת את מה שנאמר.

אז בפעם הבאה שאתם מנסחים בראש את תשובת המחץ עוד לפני שבן השיח סיים לדבר, נסו במקום זה לשאול שאלה: "מה הביא אותך לחשוב ככה?" ותנו לאדם שמולכם להשלים את התשובה. לכו תדעו, אולי תגלו שיש משהו בדבריו.

להשאיר מקום לאפשרות שאנחנו טועים

גם הדרך שבה אנחנו מציגים את עמדתנו משנה. בשני ניסויים שערכנו, עומר בן שמחון ואני, מוקדם יותר השנה בישראל - השתתפו 601 ישראלים מרקעים שונים. המשתתפים שוחחו בזום או בצ'אט על האיזון הרצוי בין אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה. בן השיח תמיד הציג עמדה מנוגדת, אבל לעיתים הוא ביטא פתיחות והכרה בכך שהבנתו מוגבלת ולעיתים ביטא את ההפך - שהוא יודע הכול על הנושא ונקודת המבט שלו היא היחידה שיכולה להיות נכונה.

בשני הניסויים, סגנון התקשורת הפתוח הוביל ליותר סובלנות לעמדות מנוגדות ויותר נכונות לשיחות עם אנשים שחושבים אחרת. הסבר אפשרי לממצא הוא שהכרה במגבלות הידע שלנו הופכת את השיחה לפחות מאיימת ומפחיתה את הצורך של האחר להתגונן. הלקח המעשי ברור: אפשר לומר "זו דעתי, אבל אולי יש משהו שאני מפספס" ולהמשיך לעמוד מאחורי העמדה שלנו. פתיחות אינה מחייבת ויתור על העמדה. למעשה, היא אפילו יכולה לקרב את הצד השני אלינו.

הקלפיות ייסגרו, הקבוצה בוואטסאפ תישאר

המסקנה מהמחקרים שהוצגו כאן היא לא שצריך להפוך כל ארוחה לעימות בחירות. ברור גם שמותר, ואפילו כדאי, לעצור שיחה כשהיא הופכת לפוגענית. אבל מצד שני, אין צורך להכריז שפוליטיקה היא שטח אסור. כשאנחנו מדברים אנחנו לומדים, מתקרבים לצד השני, ואם אנחנו מגיעים בגישה פתוחה, אנחנו גם יכולים לקרב את הצד השני אלינו.

אז גם אם השיחה הפוליטית הבאה שלכם תעצבן אתכם קצת, עדיין כדאי לנהל אותה. יש סיכוי טוב שתצאו ממנה עם יותר ידע, פחות עוינות והבנה טובה יותר זה של זה. וזה ממש חשוב, כי אחרי הבחירות כולנו נמשיך לשבת סביב אותו שולחן אוכל ולהתכתב באותן קבוצות וואטסאפ.

>>> ד"ר ערן אמסלם הוא מרצה בכיר במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית וחוקר אורח במחלקה למדע המדינה ב-MIT