אחדות היא האפשרות המתבקשת. יש רק עניין אחד - נתניהו פשוט לא מעוניין בה

ונניח, רק נניח, שהשיקול המכריע (סליחה על התמימות) היה טובת המדינה. נניח, ולו רק לפרוטוקול, ששמים בצד שיקולים של סקטוריאליות גושית או שרידות אישית. נניח, סתם לשם השעשוע, שאנחנו מקבלים את התוצאות המסתמנות כפשוטן ולא מתכוונים לגרור את ישראל לעוד לימבו של מערכות בחירות חוזרות ונשנות במקביל לאזעקות עולות ויורדות.

בעולם אוטופי שכזה הייתה קמה בישראל ממשלת אחדות לאומית. ממשלה שהנהגתה משותפת, שרואה לנגד עיניה את האינטרס הציבורי הרחב. ממשלת אחדות ללא מפלגות שפעיליהן שרים "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים" וגם לא "בילאדי בילאדי".

ממשלת אחדות ברוח ממשלת שמיר-פרס משנות ה-80, שתוכל סוף סוף לקדם חוק גיוס, תסיים את מצב המלחמה ותחזיר את ישראל למשפחת העמים. ממשלה שבה החינוך יהיה ממלכתי ולא מפלגתי והמשטרה תחזור לטפל בביטחון הפנים ולא בהתנכלות למפגינים.

זה אומנם לא סידור אידיאלי, זה יחייב את שני המחנות לוויתורים והקרבות - אבל מה לעשות, אלה המספרים.
יש רק עניין אחד, נתניהו פשוט לא שם.

במאי 2020 הוא הקים ממשלת אחדות פריטטית יחד עם בני גנץ. הוא לא עשה זאת כי כך חשקה נפשו אלא כי לא היה לו רוב. הוא כשל בשלושה ניסיונות שונים (אפריל 2019, ספטמבר 2019 ומרץ 2020) לזכות ב-61 מנדטים, ובצר לו הושיט יד לצד השני.

הניסיון ההוא כשל. לא רק מפני שנתניהו עקץ את גנץ ברוטציה, אלא בגלל סיבה עמוקה יותר. הניסוי אז כשל כי נתניהו סירב לראות בקואליציה ההיא שותפות אמת. הציפייה של גנץ הייתה לאחיזה משותפת בהגה, סוף סוף לאף צד לא היה רוב, רק שבפיו של נתניהו הציפייה הזו של גנץ הפכה ל"ממשלה בתוך ממשלה". גנץ רצה שותפות, נתניהו ראה בכך חתרנות. זה שורש העניין.

נאומו הלילה של נתניהו המחיש זאת. נישא על אדי האופוריה מההישג המרשים של הליכוד (שבא על חשבון שותפותיו לגוש), הוא דיבר על ממשלה ימנית ולאומית. יש רוב לגוש או אין רוב לגוש - מה זה משנה. התעדוף ברור: קודם הימין מלא-מלא, ורק אחר כך פליטים מהגוש השני ובלבד שיאותו לקבל את תכתיביו. זו לא נדיבות של מנצח, זו התעלמות מהמציאות, ומהעובדה שמהיום אין לו רוב בכנסת.

אכן, הגוש שקרא עליו תיגר שוב נחל אכזבה והליכוד בראשותו נותר המפלגה הגדולה. זו מכה מורלית קשה למי שרצה שינוי אבל היא אינה משנה את העובדה שלקואליציה שלו אין 61 חברי כנסת. היה רוב ואיננו עוד.

נתניהו כמובן יודע את זה. הוא מבין שבלי רוב בכנסת אין אפשרות לעוד ימין מלא מלא - אבל מה אכפת לו? הרי סבב בחירות נוסף לא מאיים עליו. מה כבר יקרה, אז ישראל תמשיך להתבוסס במריבה הבלתי פוסקת (והפעם בתוספת המלחמה הבלתי פוסקת) אבל הוא יישאר בשלטון, בראש אותה ממשלה שאיבדה אתמול את הרוב בציבור. הרי בתרחיש של בחירות נוספות הממשלה עם בן גביר וסמוטריץ' תוסיף לכהן כממשלת מעבר עוד חודשים ארוכים.

כן כן, אל תתבלבלו - גוש השינוי נכשל בגדול. אבל הכישלון הזה כשלעצמו עדיין לא הופך את מה שעבר אתמול על הימין לניצחון.

בתוך כך, זוהי האפשרויות המתבקשת שבפנינו: שותפות אמיתית. לא "ימנית לאומית" כדברי נתניהו הלילה - אלא אחדות לאומית.

זוהי כעת המשימה של נשיא המדינה. הרצוג, הרבה יותר מרובי ריבלין, הנשיא שכיהן כאן בדדלוק הקודם, נמצא באלמנט שלו כשזה מגיע לרקיחות הפוליטיות. וישנו עוד נשיא, דונלד טראמפ, שמיהר לפנות בוקר לקחת קרדיט על הקאמבק של נתניהו. כשם שכפה על נתניהו את סיום המלחמה בעזה, טראמפ, אם ירצה, יוכל להסביר לו בדרכו האלגנטית איזו ממשלה הוא מצפה לראות כעת ובעיקר איזו לא.