גנץ למד על בשרו איך במערכת הפוליטית מחמאה על ממלכתיות היא כמעט תמיד חרב פיפיות

דפנה ליאל

בני גנץ הרגיש שישראל באמת לפני הכול אצלו, שהוא מביא משהו שאחרים לא מביאים, וזו הסיבה שהוא ניסה ללכת עד הסוף. הוא הלך עם דגל ממשלת האחדות, אבל בסוף התברר לו שאין קהל לזה. גנץ לא הצליח לפצח עד הסוף את הסנטימנט הזה. הוא פספס. לדעתי הוא היה צריך לחבור לאיזנקוט, ולעשות זאת בשלבים הרבה יותר מוקדמים. עכשיו אפשר לומר שגוש השינוי נערך באופן אופטימלי מבחינתו לבחירות.

• גנץ הודיע על פרישה: "לא אתמודד בבחירות הקרובות"
• התגובות במערכת הפוליטית לפרישה

ירון אברהם

בני גנץ עשה את כל הדברים הנכונים ברגעים שהביאו עליו הכי הרבה ביקורת. הוא נטל סיכונים קשים ולא פופולריים בתוך "המחנה". גנץ נכנס לממשלת האחדות בימי הקורונה למרות שהפצירו בו שנתניהו ישטה בו, אבל הוא היה מוכן לשלם את המחיר. הוא גם נכנס לממשלה אחרי 7 באוקטובר, שם את כל היצרים בצד, והצטרף להנהגה ברגע הכי משברי של המדינה.

הציבור שתגמל אותו מאוד על הגישה הממלכתית, איבד בו עניין ככל שהמרוץ התקדם, ועוד לפני כן - אחרי שפרש מהממשלה. גנץ למד על בשרו שבמערכת הפוליטית-תקשורתית-ציבורית מחמאה על ממלכתיות ואחריות היא כמעט תמיד חרב פיפיות: בעוד שבעיני צד אחד מדובר בפטריוטיות ובמנהיגות, בעיני מתנגדיו בגוש השינוי אותם מהלכים בדיוק התפרשו לעיתים קרובות כנאיביות פוליטית, חולשה או מהלכים ש"הצילו" פוליטית את יריביו.

דבר אחד ברור: גנץ היה בזירה הזאת מהמניעים הנכונים, והנוכחות שלו בקבינט המלחמה הייתה דרמטית במשקלה על קבלת ההחלטות. בעיניי, למרבה הצער ובלי קשר בכלל לעמדה פוליטית, כשאיש שאומר אחדות וצועק אחדות נשאר ללא מצביעים, זה אומר גם משהו עלינו כחברה.

עמית סגל

ההחלטה של גנץ להיכנס לממשלת האחדות ב-7 באוקטובר, יחד עם סער ואיזנקוט, הייתה הדבר הנכון למדינת ישראל. אפשר להתווכח מה הביא לנפילה, אבל האיחוד ביום הקשה ביותר למדינה תרם למלחמה וסייע לציבור.

ישי כהן

בני גנץ שילם את המחיר הפוליטי הכי כבד על הממלכתיות שלו. הוא נכנס לממשלה בקורונה ואחרי 7 באוקטובר מהמניעים הכי פטריוטיים, אבל בזירה המעוותת שלנו אחריות נתפסת כחולשה - ונכונות להקרבה כנאיביות. הנוכחות שלו בקבינט הייתה קריטית, ומגיע לו הרבה יותר. הגיע הזמן שנסתכל למציאות בעיניים: החברה שלנו פשוט לא ראויה למנהיגים כאלה.