הפרדוקס הסעודי: המלחמה בחות'ים חשפה את החולשה של ריאד

התקיפות החוזרות של החות'ים על נמל התעופה הבין-לאומי בריאד ממחישות את אחת הסתירות המרכזיות בביטחון הלאומי של ערב הסעודית: אחת המדינות שמשקיעה הכי הרבה בעולם בביטחון מתקשה להגן על תשתיותיה החיוניות, ובמקביל מתקשה לתרגם את עוצמתה הצבאית לכוח התקפי אפקטיבי שירתיע את אויביה.

המלחמה הנוכחית אינה יוצרת את החולשה הסעודית, אלא חושפת בעיות מבניות שהצטברו במשך עשורים: בשנת 2025 לבדה הוציאה ערב הסעודית כ-84 מיליארד דולר על ביטחון, לעומת כ-7 מיליארד דולר בלבד שהוציאה איראן. לרשות הממלכה עומדים מטוסי קרב מתקדמים, מערכות הגנה אווירית מערביות וחימוש מדויק. על הנייר, זהו כוח מרשים. בפועל, המלחמה ממחישה שהצטיידות צבאית אינה שקולה לעוצמה צבאית ושעוצמה צבאית אינה מבטיחה ביטחון.

ההסבר הראשון הוא אופיו הא-סימטרי של האיום. איראן והחות'ים אינם מבקשים להתמודד עם ערב הסעודית בתנאים של עליונות אווירית וטכנולוגית. הם משתמשים בטילים ובכטב"מים זולים יחסית כדי לפגוע במטרות יקרות ורגישות. הם אינם צריכים להביס את הצבא הסעודי כדי להשיג הישגים אסטרטגיים. די בפגיעה בנמל תעופה, במתקן נפט או בצינור הולכה כדי לשבש פעילות כלכלית, לערער את תחושת הביטחון ולחשוף את מגבלות ההגנה. כטב"ם זול יכול לחייב שימוש במיירט יקר, ומתקפות חוזרות שוחקות את מלאי המיירטים ומאלצות את ריאד לבחור על מה להגן.

במקרה הסעודי, הא-סימטריה עמוקה עוד יותר. ערב הסעודית היא מדינה עשירה, המבקשת להפוך למרכז עולמי של השקעות, תיירות, תעופה וטכנולוגיה. היא זקוקה ליציבות ולתחושת ביטחון. יריביה, לעומתה, מסוגלים לפעול מתוך סביבה כלכלית מפותחת פחות ולשאת מחירים שהיו בלתי נסבלים מבחינת הממלכה. ככל שהכלכלה הסעודית נעשית מתקדמת ומגוונת יותר, כך היא גם מייצרת מטרות נוספות לפגיעה. העושר הסעודי הוא מקור לעוצמה אך גם לפגיעות.

אלא שהחולשה הסעודית אינה מתמצה בהגנה - היא בולטת גם בהתקפה. המערכה בתימן הוכיחה כבר לפני עשור כי חיל אוויר מתקדם אינו מבטיח הכרעה נגד יריב נחות ממנו לכאורה. ערב הסעודית הצליחה לפגוע במטרות רבות אך התקשתה לתרגם את העליונות האווירית להישגים מדיניים וצבאיים בני קיימא. החות'ים הסתגלו, פיזרו את יכולותיהם ושמרו על יכולתם לאיים על הממלכה. גם כעת ניצבת ריאד בפני דילמה: הימנעות מתגובה עלולה לשחוק את ההרתעה, ואילו הסלמה עלולה להרחיב את המלחמה ולהגדיל את הפגיעה בעורף הסעודי.

הסבר נוסף נוגע לאופן שבו נבנה הכוח הצבאי הסעודי. במשך שנים שימשו עסקאות נשק לא רק לרכישת יכולות, אלא גם כמכשיר מדיני לחיזוק הקשרים עם ארצות הברית ואירופה וכסמל ליוקרה ולעוצמה. אלא שצבא אפקטיבי אינו נמדד רק באיכות מטוסיו ומערכות הנשק שלו. הוא זקוק לכוח אדם מיומן, למערכות פיקוד ושליטה משולבות, למודיעין איכותי, ליוזמה בדרגי הביניים וליכולת להסתגל במהירות לאויב משתנה. בתחומים אלה סובלים צבאות המפרץ ממגבלות מבניות, ובהן תלות במומחים זרים, ריכוזיות בקבלת החלטות וקושי בשילוביות בין זרועות הצבא. רכש נוסף אינו יכול להחליף הכשרה, ניסיון מבצעי ותרבות ארגונית מתאימה.

לכך מתווספת התלות במשענות חיצוניות. ערב הסעודית נותרה תלויה בארצות הברית בתחומים חיוניים, אלא שהמלחמה המחישה כי גם וושינגטון אינה מוכנה בהכרח להפעיל את מלוא כוחה כדי להגן על כל אינטרס סעודי. הפנייה לפקיסטן, לטורקיה ולשותפות נוספות נועדה להוסיף שכבות הגנה, אך גם אלה חלקיות. ככל שריאד נזקקת לסיוע חיצוני נוסף, כך נחשף הפער בין שאיפתה להנהיג את האזור לבין יכולתה להגן על עצמה.

למשבר יש גם משמעות פוליטית. מוחמד בן סלמאן ריכז בידיו עוצמה חסרת תקדים והציג עצמו כמי שיבטיח לסעודים ביטחון ושגשוג. המלחמה בוחנת בו-זמנית את שתי ההבטחות הללו. ככל שהמערכת מזוהה עמו יותר, כך קשה יותר להפריד בין כישלון מדיניות לבין כישלון מנהיגות. אין בכך כדי להעיד בהכרח על סכנת קריסה מיידית של המשטר, אך מלחמה מתמשכת עלולה לשחוק את האמון ביכולתו לעמוד בהבטחותיו.

הפרדוקס הסעודי הוא שממלכה שהשקיעה מאות מיליארדי דולרים בביטחונה נאלצת לחפש הגנה אצל אחרים, בעוד יריבים שהשקיעו הרבה פחות מצליחים לכפות עליה מחיר אסטרטגי כבד. אין פירוש הדבר שאיראן או החות'ים חזקים ממנה מבחינה צבאית, אלא שהם מצליחים לנצל טוב יותר את יתרונותיהם היחסיים ואת נקודות התורפה שלה. הלקח המרכזי עבור ערב הסעודית הוא שעוצמה צבאית אינה נמדדת בהיקף ההוצאה או בתחכום מערכות הנשק, אלא ביכולת לתרגם אותם להגנה אפקטיבית, להרתעה ולהשגת יעדים מדיניים. ובמבחן הזה - הממלכה עדיין מתקשה.