"אירופה גמורה"? האמת מאחורי המהומות בצרפת

ביום שבת האחרון, 17 באוקטובר, הפגינו מאות אלפי צעירים בפריז וברחבי צרפת במחאה נגד יוקר המחיה, ומיעוט משמעותי מקרבם השתתף במעשי השחתה ואלימות שזעזעו את המדינה. מאות חנויות נבזזו, מבני ציבור הותקפו ובניין בית העירייה ההיסטורי של העיר לימוז' עלה באש.

האלימות הקשה ברחובות הזכירה לצרפתים רבים מעשה אלימות נוסף שהתרחש גם הוא ב-17 באוקטובר, בשנת 1961: הטבח של מאות מוסלמים צפון-אפריקנים ברחובות פריז, בהם נשים וילדים, שהפגינו נגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי באלג'יריה ונורו על ידי המשטרה. זמן קצר לאחר הטבח התנתקה צרפת מאלג'יריה, וכתוצאה מכך הצטרפו אל המוסלמים שכבר חיו בצרפת עוד מאות אלפי מהגרים מצפון אפריקה.

החפיפה המקרית בתאריכים של שני אירועי האלימות שהתרחשו ב-17 באוקטובר 1961 וב-17 באוקטובר 2026 גרמה למספר אנשי ציבור צרפתים לחבר בין האירועים, ובדרך זו להצביע על הקשר בין המחאה החברתית לדיון הציבורי על מעמד המהגרים מצפון אפריקה בחברה הצרפתית.

בקרב פעילי המחאה נשמעה הטענה כי הפערים המעמדיים מחזקים את הגזענות נגד המהגרים הצפון-אפריקנים ולהפך. בקרב הימין הקיצוני נשמעה הטענה כי "המהגרים" או "המוסלמים" הם האחראים לאלימות ושהמהומות הן ביטוי לניסיון "ההשתלטות של האיסלאם על צרפת". טענות דומות נשמעו גם על ידי הנשיא טראמפ, והן נפוצו גם בישראל, בה אזהרות מפני ה"איום המוסלמי" בצרפת מהדהדות את הסיסמה הפופוליסטית השכיחה הקובעת כי "אירופה גמורה".

אך מה בדיוק אומרות העובדות? האם לבני המהגרים או למוסלמים אכן היה חלק מרכזי באלימות?

גל המחאות הנוכחי החל בספטמבר בפרוור הפריזאי העני קרטיי (Créteil), כשמורים בתיכון המקומי הכריזו על שביתה במחאה על מערכת החינוך המקומית הקורסת. דיווחים על השביתה נפוצו ברשתות החברתיות, ותוך כמה ימים המחאה התפשטה באופן ספונטני ברחבי צרפת והצטרפו אליה מאות אלפי תיכוניסטים, סטודנטים, פועלים וחברי איגודי עובדים שמחו על הכרסום המתמשך בשירותי הרווחה ומחירי המזון והדלק המאמירים. כל אלה ארגנו הפגנות ענק שהגיעו לשיאן עם המהומות האלימות שפרצו בשבת האחרונה.

זהות המפגינים בגל המחאה הנוכחי הייתה מגוונת מאוד, והם כללו צרפתים ממוצא אתני ודתי שונה ובכללם גם שיעור משמעותי של צרפתים ממוצא צפון אפריקני ומוסלמי. עובדה זו כשלעצמה לא אמורה להפתיע. המחאה צמחה באזורים מוכי עוני שאחוז התושבים ממוצא אפריקני שגרים בהם גבוה. רבים מתושבים אלה השתתפו במחאות מעמדיות אחרות שהתרחשו בצרפת בעשור האחרון לצד צרפתים "ותיקים", או היו חלק מגל המחאה נגד הגזענות שפרץ בצרפת ב-2020 בשיתוף פעולה עם ארגוני עובדים ומפלגות שמאל.

עם זאת, בגל המחאה הנוכחי, רוב המפגינים, כולל אלה ממוצא צפון אפריקני, כמעט ולא השמיעו טענות נגד הגזענות או העלו דרישות הקשורות למעמד המהגרים בצרפת. גם המפגינים שומרי החוק וגם אלה האלימים, ללא קשר למוצאם האתני, העלו כמעט אך ורק טענות הקשורות ליוקר המחיה ולקריסת מדינת הרווחה.

התמקדות בסוגיות אלה מסבירה מדוע הפוליטיקאים ואנשי התקשורת שבאופן אוטומטי קשרו בין המחאה לניסיון המוסלמים להשתלט לכאורה על צרפת לא הצליחו לבסס את קביעותיהם על עובדות ממשיות. אותם אנשים בחרו גם להתעלם מכך שלאלימות שנלוותה למחאה יש שורשים עמוקים בהיסטוריה של המחאה החברתית בצרפת, ושמפגני אלימות דומים או אפילו זהים לאלה שנצפו בשבת האחרונה שבו והופיעו בצרפת החל מימי המהפכה הצרפתית, דרך מרד הסטודנטים במאי 1968 - ועד למחאת האפודים הצהובים ב-2018.

האתגר לשלב את המהגרים המוסלמים בחברה הצרפתית הוא בוודאי נושא מרכזי וכואב בצרפת. אך האמת היא שבתקופת כהונתו של הנשיא מקרון, שאלת אי-השוויון המעמדי והפגיעה במדינת הרווחה היא זו שעומדת במרכז השיח הציבורי וביסוד השבר הפוליטי-חברתי המערער על המדינה.

אם כך, את מחאת 2026 יש להבין לא כביטוי של עימות חזיתי בין ה"איסלאם" ל"אירופה", אלא בראש ובראשונה כמחאה מעמדית וכביטוי של רגשות תסכול וכעס על המדיניות הכלכלית של הנשיא מקרון להן שותפים צרפתים ממוצא אתני ודתי מגוון. הניסיון של מנהיגים פופוליסטיים ואנשי תקשורת מהימין ומהשמאל בצרפת ובעולם לנצל את המחאה כדי להסית נגד המהגרים או כדי לזכות בתמיכתם לא משנה את התסכול החברתי העמוק הזה.

בבחירות לנשיאות שיערכו בצרפת בעוד מספר חודשים, תהיה זו השאלה החברתית-מעמדית, ולא שאלת "המהגרים" או ה"איסלאם" - שתכריע קרוב לוודאי מי יהיה הנשיא הבא של צרפת.

>>> ד"ר יובל טל הוא היסטוריון של צרפת בחוג ללימודים רומאניים ובפורום אירופה שבאוניברסיטה העברית בירושלים