בקרב הזה, עיראק רוצה להוכיח לאיראן שהיא לא החצר האחורית שלה

בעיצומה של מתיחות גוברת בין איראן למדינות המפרץ הערביות, ועל רקע המשך המלחמה בין איראן לארצות הברית שפוגעת בהן צבאית וכלכלית, שב לכותרות אחד הוויכוחים העתיקים בין איראן לשכנותיה הערביות.

במהלך ביקור שערך יושב ראש הפרלמנט האיראני מוחמד באקר קאליבאף בבגדאד בסוף חודש אוגוסט, הוא פרסם תצלום שלו לצד מפת האזור שעליה הופיע הכיתוב: "המפרץ הפרסי". יו"ר הפרלמנט העיראקי, הייבת אל-חלבוסי, השיב למוחרת בתצלום משלו מול אותה מפה - אלא שעליה נכתב "המפרץ הערבי".

בימים שבהם יש נושאים הרבה יותר הרי גורל על סדר היום של העולם הערבי, ובמיוחד על סדר יומן של מדינות המפרץ שנקלעו לעין הסערה בתחילת המלחמה דרך משבר הורמוז ועד לעת הנוכחית (כשעיראק בפרט משלמת מחיר כלכלי כבד מאוד שמאיים על יציבותה הפנימית) - זה לכאורה ויכוח סמנטי ושולי. ויכוח מהסוג שנדחק הצידה כלעומת שבא - לטובת דברים חשובים הרבה יותר.

אך מכאן הסלים הוויכוח: שגרירות איראן בקניה שיתפה את הפוסט העיראקי וטענה כי גם "עיראק" וגם "בגדאד" הם שמות שמקורם פרסי. בעקבות הסערה היא מחקה את הפרסום, אך בבגדאד לא הסתפקו בכך. משרד החוץ העיראקי זימן את שגריר איראן, מוחמד כאזם א-סאדק, ודרש הבהרות לגבי פרסומים של נציגויות איראניות שכללו מפות והתבטאויות שאינן עולות, לדבריו, בקנה אחד עם עומק היחסים בין המדינות.

השאלה כיצד יש לכנות את גוף המים שבין איראן לבין חופי עיראק, כווית, ערב הסעודית, בחרין, קטאר, איחוד האמירויות ועומאן מעוררת זה עשרות שנים מחלוקת היסטורית, זהותית ופוליטית. בעוד "המפרץ הפרסי" הוא המינוח הבין-לאומי והמערבי הרווח, מדינות ערב באזור משתמשות בעקביות ב"מפרץ הערבי", אל-ח'ליג' אל-ערבילא.

כאמור זהו אינו ויכוח חדש. גם הטיעונים הנשלפים מהצד הערבי ומהצד האיראני אינם חדשים או משתנים - וכל צד מתבצר בעמדתו. אז מה בכל זאת החזיר אותו לחיים מתהום הנשייה דווקא עכשיו?

התקרית הזאת, שצפה על פני המים הסוערים של הורמוז, היא תזכורת לכך שגם מרכיבי הזהות הקולקטיביים של מדינות האזור, ובמיוחד השיום: בחירת שם למקום יוצרת זיקה בינו לבין הזהות הקולקטיבית. במקרה זה מדובר בערבית או פרסית.

זהו חלק בלתי נפרד מהסכסוך בין איראן למדינות ערב, רכיב שכנראה גם לא ניתן להגיע לגביו לפשרה. הרי המפרץ יכול להיות ערבי או פרסי. אין נוסחת פשרה. ויתור בעניין הזה, הוא לא כמו התמקחות מסחרית או משא ומתן שבו ניתן להגיע להסדר המרצה את שני הצדדים.

וכמובן, לא מדובר רק בסמנטיקה. מאז עליית האיסלאם התבססה נוכחות ערבית עמוקה בחופי המפרץ, במסחר ובנתיבי השיט שלו. מרבית המדינות לחופיו הן ערביות, וחלק גדול מקו החוף, מרכזי האנרגיה, הנמלים והתשתיות האסטרטגיות נמצא בצדו הערבי. לכן השם "המפרץ הערבי" מבטא מבחינתן זהות, ריבונות ושייכות למרחב.

מנגד, איראן רואה במונח "המפרץ הפרסי" חלק מהמורשת ההיסטורית והלאומית שלה ומתנגדת בתקיפות לכל ניסיון לשנותו. המאבק על השם הוא אם כך גם מאבק על השאלה מי מגדיר את זהותו של המרחב ומי רשאי לטעון לבכורה בו.

אלא שהפעם יש לוויכוח, בעיתוי ובמקום שבהם הוא התפרץ - משמעות רחבה יותר. זאת, משום שהוא מתרחש בשעה רגישה במיוחד ביחסי בגדאד-טהראן. עיראק הייתה במשך שנים אחד מנכסי ההשפעה החשובים ביותר של איראן, נכס בעל חשיבות כלכלית ואסטרטגית צבאית. מאז מיטוט משטרו של סדאם חוסין ב-2003, טהראן בנתה בה מנופי כוח פוליטיים, כלכליים וביטחוניים, ובראשם המיליציות השיעיות המזוהות עמה. אולם המלחמה האזורית מציבה את האינטרסים של שתי המדינות במסלול התנגשות הולך וגובר.

עיראק משלמת מחיר כבד על מדיניותה של איראן. כ-90 אחוז מהכנסות ממשלת עיראק מגיעות מנפט, וחלק הארי של היצוא שלה עובר דרך מצר הורמוז. השיבושים במצר פגעו ישירות בעורק החיים של הכלכלה העיראקית. העובדה שבגדאד ביקשה מטהראן להעניק לנפט העיראקי מעמד מיוחד ולאפשר את מעברו ממחישה עד כמה הפכה מדיניות הלחץ האיראנית מבעיה אמריקנית או מפרצית גם לבעיה עיראקית.

במקביל לתהליך נסיגת הכוחות האמריקניים מעיראק, כפוף להסכם בין שתי המדינות, מנסה הממשלה העיראקית לחזק את מונופול המדינה על הנשק ולהכפיף מיליציות פרו-איראניות למוסדות המדינה. מנגד, אותן מיליציות, שהיו במשך שנים כלי מרכזי של ההשפעה האיראנית ופעלו לצד כוחות הביטחון המדינתיים למיגור דאעש, הפכו בשנים האחרונות בעיני חלקים הולכים וגדלים מהממסד הביטחוני העיראקי (הנשען על סיוע והתייעצות עם ארה"ב) מכנס לנטל. המיליציות הללו גוררות את עיראק לעימותים שאינה מעוניינת בהם (האחרון שבהם עם ערב הסעודית) ומעמידות בספק את ריבונותה.

על רקע הדברים הללו מקבל הוויכוח על "המפרץ הערבי" משמעות אחרת. כאשר יו"ר הפרלמנט העיראקי מתעקש בפומבי על זהותו הערבית של המפרץ וכאשר משרד החוץ בבגדאד מזמן את השגריר האיראני בעקבות טענות בדבר המקורות הפרסיים של עיראק ובגדאד, בגדאד מאותתת כי קיימים גבולות להשפעה האיראנית. זהו ביטוי לזהות עיראקית המבקשת להיות בעת ובעונה אחת שיעית בחלקה הגדול, ערבית וריבונית - ולא שלוחה של איראן.

מוקדם להסיק מכך שעיראק מתנתקת מאיראן. הקשרים בין המדינות עמוקים, הגבול ארוך, האינטרסים הכלכליים משמעותיים וכוחה של איראן בתוך המערכת הפוליטית והביטחונית העיראקית נותר רב. אולם ניתן לזהות תהליך של איזון ההשפעה האיראנית: בגדאד אינה בהכרח מבקשת לעבור מהמחנה האיראני למחנה אחר, אלא להרחיב את מרחב התמרון שלה, לחזק את קשריה עם העולם הערבי ולצמצם את יכולתה של טהראן להכתיב לה מדיניות.

זוהי לא פחות מאמירה של המדינה עיראקית כלפי איראן והמיליציות, וזהו איתות ברור למדינות המפרץ הערביות, שבמידה רבה נואשו מהאפשרות שעיראק תחזור להיות מדינת ריבונית עם קשרים עבותים אליהן, במקום זירת מאבק ממושך בין איראן לארצות הברית.

כאן טמונה גם האירוניה האסטרטגית מבחינת איראן. טהראן עשויה לראות בשליטתה האפקטיבית במצר הורמוז הוכחה לעוצמתה וליכולתה לכפות מחיר על יריבותיה. אלא שככל שהיא עושה שימוש אגרסיבי יותר במנוף הזה, היא פוגעת גם בשכנות הערביות ובשותפות שלה.

עיראק היא אולי הדוגמה החשובה ביותר לכך. אם הפגיעה ביצוא הנפט מהמפרץ, פעילות המיליציות וההתערבות האיראנית בענייניה יימשכו, איראן עלולה לגלות כי הפגנת העוצמה שלה מחלישה דווקא את אחד ההישגים האסטרטגיים הגדולים שבנתה בעשורים האחרונים - השפעתה בעיראק.

לכן, המאבק על שמו של המפרץ אינו רק ויכוח על שם. הוא חלק ממאבק רחב יותר על זהות, ריבונות וגבולות ההשפעה האיראנית בעולם הערבי. מבחינה זו, הבחירה העיראקית ב"מפרץ הערבי" היא גם אמירה פוליטית: עיראק מבקשת להזכיר לטהראן ולעצמה שהיא חלק מן המרחב הערבי, ולא החצר האחורית של איראן.