נדרש אמון ביציאה למלחמה

הקיץ מאחורינו, הכנסת הושבעה, ארצות הברית נצבעה בכחול דמוקרטי, ונראה שההסכם אמריקני-איראני לא בהישג יד. כלומר, ייתכן מאוד שאנו בדרך למערכה נוספת.

איש לא שש אליי מלחמה. מלחמה היא תמיד האפשרות הגרועה ביותר. היא גובה מחיר דמים, פוגעת בכלכלה, שוחקת את החוסן הלאומי ומטלטלת את חייהם של מיליוני אזרחים. אבל דווקא משום כך אסור להיאחז באשליה המסוכנת שלפיה האיום האיראני ייעלם מעצמו אם רק נמשיך להמתין. הוא לא.

השאלות שעליהן קמות ונופלות מלחמות

איראן אינה רק תוכנית גרעין. מדובר במשטר שבמשך עשרות שנים בנה בסבלנות מערך של שלוחות טרור, טילים ארוכי טווח, חלקם מדויקים, כטב"מים ויכולות שנועדו לערער את ביטחונה של ישראל ואת יציבות האזור כולו. האיום הזה אינו קופא על שמריו. הוא מתפתח, משתכלל ומתעצם.

ממשלת ישראל הצליחה להפוך את הבעיה האיראנית לבעיה עולמית ולרתום את ארצות הברית להובלת המאבק בתוכנית הגרעין האיראנית, אלא שהמטרות האמריקניות - פתיחת מצר הורמוז, כלכלה ונפט, הפלת הממשל ורק אז גרעין - לא תואמות את מטרותיה של ישראל והאינטרסים הלאומיים שלנו הישראלים: עצירה מוחלטת של תוכנית הגרעין.

לפנינו הזדמנות מבצעית לתקיפה נוספת, אמריקנית-ישראלית. הסיטואציה הגיאו-פוליטית והנחישות של טראמפ יחד עם חולשה איראנית וסגר כלכלי, משמשים כר פעולה פוטנציאלי, טוב ממנו לא יהיה. האיום האיראני לא יתפוגג. לולא תקיפה גדולה או הסכם מפתיע, איראן תוכל לייצר נשק גרעיני, ואנה אנו באים.

שני המבצעים האחרונים, "שאגת הארי" ו"עם כלביא", המחישו היטב את עומק החדירה המודיעינית ואת עוצמת היכולות המבצעיות של ישראל, בתיאום ובגיבוי אמריקני. איראן ספגה פגיעות ניכרות ונכסים אסטרטגיים נפגעו. אך לצד ההישגים עולה שאלה אחת שממשלת ישראל מסרבת להשיב עליה: מה בדיוק אמורה להשיג המערכה הבאה, שלא הושג בשתי קודמותיה?

גם היום לא ברור לציבור מהו יעד המערכה. האם המטרה היא השמדת תוכנית הגרעין? האם מדובר בפירוק מערך הטילים? האם היעד הוא החלשת השלוחים? או שאולי יש מי שחולם על החלפת המשטר בטהראן? אלה אינן שאלות טכניות. אלה השאלות שעליהן קמות ונופלות מלחמות. עדיף לענות עליהן לפני היציאה למלחמה.

מבצע צבאי מרשים עלול להיות רק עוד תחנה בדרך למערכה הבאה

עניין ערכי אחר - ישראל אינה צריכה לבחור את שליטיה של איראן. זהו עניינם של אזרחי איראן. האינטרס הישראלי צריך להיות פשוט וממוקד: למנוע מאיראן יכולת גרעינית צבאית המאיימת על קיומה של מדינת ישראל. ברגע שהיעדים מתחילים להתרחב מעבר לכך, גדל החשש שמדובר לא באסטרטגיה, אלא בגלישה מסוכנת אל תוך מערכה שאין לה גבולות ברורים.

אם מדובר בעוד "סבב" קרוב שרק נועד לפגוע באיראנים ו"לקנות" זמן, הציבור צריך לדעת זאת. אם מדובר במהלך שנועד לשנות את המציאות האסטרטגית, הציבור חייב לדעת מהי מטרתו, מה יהיה מחירו ואיך הוא אמור להסתיים. כולם רוצים לתקוף ושוכחים מערכה כואבת אפשרית של טילים ומל"טים מחיזבאללה, מערכה עצימה נוספת בלבנון, טילים חות'יים לנתב"ג, ואולי זירה פלסטינית גועשת בעזה ובאיו"ש.

כאן מתחילה הבעיה הגדולה באמת: משבר האמון והלגיטימציה הפוליטית ליציאה למלחמה.

הציבור מבין את האיום האיראני. הוא מתקשה להבין את המחיר ולהאמין לממשלתו. אחרי שנים של כישלונות, קונספציות שהתנפצו, טבח 7 באוקטובר, ומערכת פוליטית שחלקים גדולים בציבור איבדו בה אמון, הממשלה מבקשת כעת אשראי ציבורי למהלך שעלול להצית מלחמה אזורית נרחבת. אלא שאשראי ציבורי אינו מתקבל בצו ממשלתי. הוא נרכש באמצעות אמינות, שקיפות והגדרת מטרות ברורה. בכל שלושת התחומים הללו הממשלה נכשלת.

קיימת גם שאלה נוספת שכולנו יודעים את תשובתה: האם ישראל בכלל חופשית לקבל החלטה כזו לבדה? ההחלטה הרי מתקבלת בבית הלבן והתיאום המדיני-פוליטי בין הממשל האמריקני לממשלת ישראל, מוגבל.

ברמה המקצועית, היחסים בין צה"ל לצבא האמריקני קרובים מאי-פעם. אולם, מלחמות אינן מוכרעות רק בחדרי מבצעים. הן מוכרעות גם בפרלמנטים, בתקשורת ובדעת הקהל. הגנרלים אולי מתואמים, אבל הציבור האמריקני הולך ומתרחק. התמיכה בישראל הפכה לנושא שנוי במחלוקת. זו עובדה אסטרטגית שחייבת לעמוד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות.

צריך להסיר את האיום הגרעיני האיראני, אך בלי מטרה ברורה, בלי אמון ציבורי ולגיטימציה מדינית ופוליטית לפעול, ובלי תיאום מלא עם האמריקנים על מטרות ויעדי המלחמה, גם מבצע צבאי מרשים ביותר עלול להיות עוד תחנה בדרך למערכה הבאה. ומה אז?

>>> תא"ל (במיל') רן כוכב (רנכו) היה מפקד ההגנה האווירית ודובר צה"ל