באיראן כבר יודעים מה המחיר של לצאת לרחוב - הם יצאו שוב
למרות הדיכוי האכזרי, הירי וההוצאות להורג שספגו התושבים במחאות קודמות - ובהן בינואר 2026 - האיראנים שוב אזרו אומץ, יוצאו לרחובות ודרשו אחריות מהמשטר והמנהיג העליון הנעלם, מוג'תבא ח'אמנאי • דעה


שוב מתרחש אסון באיראן, ושוב המשפחות נאלצות לצאת לרחוב כדי לדרוש שמישהו יקבל אחריות. במוצאי שבת, 14 בנובמבר, התהפך אוטובוס שהסיע עובדים ומהנדסים ממתחם הנפט והגז דהלראן הביתה, בתום המשמרת. 13 בני אדם נהרגו, רובם תושבי אבדאנאן והכפרים הסמוכים. לפי גורם במחוז אילאם שצוטט באיראן אינטרנשיונל, בדיקה ראשונית העלתה שלאוטובוס לא היה אישור תקינות בתוקף ושצמיגיו היו שחוקים. סיבת ההתהפכות טרם פורסמה.
כבר כתבתי על המנהיג העליון של איראן, מוג'תבא ח'אמנאי, שהוא "404: מנהיג לא נמצא". הוא עדיין לא הופיע בפומבי מאז מונה בחודש מרץ. בינתיים, האיראנים משלמים על האינפלציה, על המלחמה שנמשכת ועל ההסכמים שלא נחתמים. באבדאנאן, השאלה שהוציאה אנשים לרחוב הייתה פשוטה הרבה יותר: איך קורה שאנשים יוצאים למשמרת בתעשייה שמכניסה כסף למדינה, והדרך הביתה מסכנת את חייהם?
איראן היא מדינה עצומה, והמחיר הזה מתחלק בה באופן לא שוויוני. במחוז אילאם, שבו שוכנת אבדאנאן הכורדית ברובה, יש בארות נפט וגז. יש בו גם כבישים שתושבים מתריעים על מצבם ומרכזים רפואיים שחסר בהם ציוד. קהילות כורדיות ובלוצ'יות, ובהן קהילות סוניות רבות, מכירות את הקיפוח הזה היטב. ועדת הבדיקה של האו"ם מצאה שהן ספגו גם פגיעה לא מידתית בדיכוי מחאת "אישה, חיים, חופש". באבדאנאן, הפער בין העושר שמופק מהאדמה לבין התנאים שבהם חיים מי שעובדים עליה עמד בלב הדרישה לתשובות.


האיראנים הוכיחו שוב ושוב שהם יודעים לעמוד יחד. ראינו את זה במחאת הדלק של 2019, במחאת "אישה, חיים, חופש" ב-2022 ובינואר 2026, בימים שייזכרו כאחד הפרקים הקשים בתולדות איראן. אבדאנאן הייתה אז אחד ממוקדי המחאה במערב המדינה. בחודש ינואר תועדו מפגינים בעיר פותחים שקי אורז ומפזרים את הגרגרים באוויר. בחודש פברואר, לפי איראן אינטרנשיונל, כוחות הביטחון פתחו באש בטקסי האזכרה לציון היום ה-40 למותם של מפגינים. גם חודשים אחר כך נמשכו ההוצאות להורג של עצורים ממחאות ינואר.
ובכל זאת, פחות משנה אחר כך, הם שוב יצאו לרחוב. זה קרה בחודש אבאן בלוח השנה האיראני, שנחרט בזיכרון שלנו כ"אבאן העקוב מדם" מאז דיכוי מחאת הדלק ב-2019. שלוש שנים אחר כך, ביום השנה לדיכוי, יצאו איראנים שוב להפגין במסגרת מחאת "אישה, חיים, חופש". הפעם, אחרי הלוויית אחד ההרוגים, התאספו מאות מתושבי אבדאנאן בכיכר ולי-עסר ודרשו תשובות על התאונה. בעלי חנויות סגרו את עסקיהם לאות הזדהות, ובתוך שעות נשמעו הקריאות "מוות לדיקטטור" ו"זה הקרב האחרון, פהלווי יחזור". כוחות הביטחון ירו גז מדמיע, ותושבים דיווחו על שיבושים באינטרנט. לפי ארגון זכויות האדם הנגאו, לפחות שבעה בני אדם נעצרו, בהם נער בן 15 ששוחרר בהמשך. נכון ל-18 בנובמבר, מקום החזקתם של חמישה מהעצורים עדיין אינו ידוע.


אמירה זולקדרי, פעילת זכויות אדם איראנית שחיה בקנדה ואיבדה את בן דודה עלי במחאות ינואר, סיפרה בסרטון באינסטגרם איך תפסו אותה התמונות מאבדאנאן. "אני בדיוק באמצע שיעור באוניברסיטה והייתי צריכה לצאת מהכיתה כדי שלא לבכות מול כולם", אמרה. חשבתי עליה כשקראתי את הודעות התמיכה ששלחו איראנים מערים שונות לאיראן אינטרנשיונל. היו בהן גם תקווה שהמחאה תתפשט וגם פחד ממה שיקרה למי שייצאו שוב.
אני מאמינה גדולה בתזמון. באותו יום שבו מפגינים באבדאנאן קראו לשובו של יורש העצר הגולה רזא פהלווי, הוא ונשיא המדינה יצחק הרצוג השתתפו במפגש מקוון של אוניברסיטת בן-גוריון. הרצוג דיבר על האפשרות של שלום וידידות בין ישראל לאיראן. פהלווי הזכיר את הקשרים ההיסטוריים בין העמים וביקש שהעולם ייתן לאיראנים שנאבקים על חירותם גם תמיכה ממשית.
האם הפעם ייצאו לרחובות גם בערים אחרות? האם העזרה שאיראנים מחכים לה תגיע? קשה לדעת. אבל כל עוד יש באיראן אנשים שעדיין מוצאים את התקווה ואת האומץ לצאת שוב לרחוב, איך אנחנו יכולים לשתוק ולצפות מהצד?
>>> סוגנד פאחרי היא שחקנית ישראלית-איראנית שהופיעה ב"טהרן", פרשנית לענייני איראן ואנליסטית במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA). היא גם מנחה סדרת פודקאסטים חדשה בשפה הפרסית הכוללת שיחות מעמיקות עם דמויות בולטות באזור ובעולם
