האשליה של הפוליטיקאים שמנסים להכיר את הציבור החרדי

נפתלי בנט הגיע השבוע לבני ברק כדי לפגוש צעירים חרדים במסגרת סדרת סרטוני ה"פרלמנט" שלו. יש משהו ראוי בעצם הבחירה להיכנס לזירה שאינה טבעית לו, לשבת מול קהל שלא בהכרח אוהד אותו ולהתמודד גם עם שאלות קשות. במקרה הזה המפגש אף גלש למהומה, חפצים הושלכו לעברו ואחת מנשות צוותו נפגעה קל.

אבל כשהסתכלתי על התמונות משם, ראיתי גם משהו מוכר מאוד: סביב השולחן ישבו שוב רק גברים חרדים.

אין בכך הפתעה גדולה. מי שנכנס בערב לצ'ולנטייה בבני ברק יפגוש בעיקר גברים צעירים. נשים חרדיות, בוודאי בתקופת החגים, לא יושבות שם במקרה ומחכות שפוליטיקאי ייכנס כדי לדבר איתן על פוליטיקה. אבל בואו נאמר את האמת: ראשי המפלגות כמעט לא טורחים לחפש נשים חרדיות. הם נפגשים שוב ושוב עם מי שכבר מחזיקים בגישה, בכוח ובמיקרופון וכמעט תמיד אלה גברים ואז קוראים לזה "לפגוש את הציבור החרדי".

וזו כבר אינה הערה לנפתלי בנט בלבד. זו פנייה לכל ראשי המפלגות ולכל מי שרואים בעצמם חלק מהנהגת המדינה הבאה.

כי כך זה עובד שוב ושוב: רוצים להבין את החרדים? נפגשים עם חברי הכנסת החרדים-גברים. עם רבנים-גברים. עם עסקנים-גברים. עם פרשנים ועיתונאים שמסבירים מה הציבור החרדי חושב - ברוב המקרים שוב גברים. אפילו כשמנסים לעקוף את הממסד ולרדת "לשטח", מגיעים לצ'ולנטייה ופוגשים רק גברים, ואז חוזרים הביתה בתחושה שפגשנו את החברה החרדית. לא. פגשנו את החלק שלה שכבר מחזיק כמעט בכל הכוח.

המחיר של ההרגל הזה אינו סמלי. נשים חרדיות כמעט אינן מיוצגות בפוליטיקה המפלגתית החרדית הוותיקה, וגם המפלגות הכלל-ישראליות לא בנו עד היום מסלול שהכניס נשים חרדיות למוקדי הכוח שלהן. בבחירות הנוכחיות נעשה ניסיון חדש ברשימת "הציבור החרדי", ששילבה שתי נשים בצמרת, אך מדובר ברשימה חדשה שלפי הסקרים האחרונים אינה קרובה לעבור את אחוז החסימה. זהו ניסיון חשוב, לא תעודת פטור למפלגות הוותיקות שכבר מחזיקות בכוח.

לא מדובר רק במקומות ברשימה. יש נושאים שנוגעים ישירות לחייהן של נשים חרדיות - תעסוקה, חינוך, הסללה מקצועית, תחבורה, רווחה, דיור, בריאות, אלימות ופגיעות מיניות, השירותים שמקבלות משפחות חרדיות. השאלה מי מקבל בפועל את הכוח להחליט עבורן. כשמי שיושבים שוב ושוב מול מקבלי ההחלטות הם גברים, גם סדר היום שמגיע אל השולחן עובר דרך המסננת שלהם.

ואז אנחנו שומעות שוב ש"הציבור החרדי רוצה", "החרדים מתנגדים", "החרדים דורשים". מי בדיוק הם "החרדים" במשפט הזה? מי שאל את הנשים?

יש כאן גם שאלה שהמפלגות הכלל-ישראליות אוהבות פחות לשאול את עצמן. קל למתוח ביקורת על מפלגות חרדיות שאין בהן נשים. הרבה יותר קשה להחליט שלהדרה הזאת יש גם מחיר פוליטי. איפה האמירה הברורה של מי שמבקשים להציג אלטרנטיבה הנהגתית: הדרת נשים איננה רק "עניין פנימי" של שותפה קואליציונית? איפה הקו האדום? איפה הדרישה לשינוי? ואיפה לפחות הנכונות לומר בפה מלא שמפלגה שמדירה מחצית מהציבור אינה יכולה לצפות שהדבר יעבור שוב ושוב ללא ביקורת, רק מפני שיום אחרי הבחירות יצטרכו את האצבעות שלה?

אי אפשר מצד אחד להזדעזע מכך שנשים חרדיות אינן מיוצגות, ומצד שני להמשיך לנהל את כל הדיאלוג עם החברה החרדית דרך גברים. אי אפשר לומר לנו "תבנו כוח" כשלא פוגשים אותנו. ואי אפשר לשאול אחר כך "מי מכיר אתכן?", כאשר במשך שנים בחרתם להכיר כמעט רק את הגברים שסביבנו.

כוח פוליטי נבנה גם מהיכרות. ממפגשים. מקשרים. מהזמנה לשולחן. מהאפשרות להישמע פעם אחת, ואז עוד פעם, עד שהשם והפנים כבר אינם זרים. ולכן דווקא עכשיו, בחול המועד, אני מציעה משהו פשוט: בואו אלינו לסוכה.

לא לכנס בחירות ולא לפאנל מתוסרט. שבו שעה עם נשים חרדיות ממקומות שונים, בגילים שונים ומעמדות שונות, ותשאלו אותן בעצמכם. מה חשוב להן. מה המדינה מפספסת. איפה הן מסכימות עם ההנהגה החרדית ואיפה לא. ומה הן מצפות ממי שרוצים להיות חלק חשוב מהנהגת המדינה הבאה.

אני מוכנה לנדב את הסוכה שלי בירושלים ולרכז קבוצה מגוונת של נשים. לא צריך להסכים איתנו ולא צריך להבטיח דבר. צריך רק לעשות משהו שהפוליטיקה הישראלית כמעט לא עושה: לפגוש נשים חרדיות ישירות ולא דרך גברים שמסבירים מה אנחנו חושבות. כל עוד אתם ממשיכים לפגוש שוב ושוב רק גברים חרדים, אל תתפלאו שאתם מכירים בעיקר גברים חרדים.

מי שרוצה להנהיג מדינה שלמה צריך להתחיל בלפגוש גם את החצי שפחות רגילים להזמין לשולחן. מי מכם מרים את הכפפה?

>>> אפרת שוקרון היא אשת תקשורת ומיוזמות "פריימריז הנשים החרדיות"