ככה זה בעזה, ככה זה באיראן

אחרי שתי מלחמות, ואחרי שהסגנו אותם לאחור "לדורות", איראן שוב מתקדמת לעבר נשק גרעיני. למעשה, לא ברור שלישראל יש היום דרך אמיתית לעצור אותה. אכן כך, אנחנו דוחפים את אותו משטר רצחני שחרט על דגלו את השמדת ישראל, כפי שביבי אמר השבוע בצדק, להשיג את האיום הקיומי היחיד שהוא יכול להשית עלינו: נשק גרעיני.

מה ביבי עושה? מה שהוא תמיד עושה: חוזר ל"הוריתי והנחיתי". אז רק שאלה קטנה לנתניהו: איך בדיוק אתה הולך להפיל את המשטר? מה התוכנית האופרטיבית של צה"ל והמוסד? אם נחסל את מוג'תבא, מי אתה חושב שיגיע במקומו? הרי יגיע מישהו קיצוני לא פחות. ניסינו את זה במרץ עם אבא שלו וראינו בדיוק מה קרה. אז יש שיגידו: לא, הפעם גם נפציץ להם גשרים, תחנות כוח ובתי זיקוק. ואז מה? הם ירימו דגל לבן ויגידו "טוב, השתכנענו"?

האיראנים לא מבינים שכל מה שהם צריכים לעשות עכשיו זה למשוך עוד שנתיים וקצת, עד שיהיה נשיא חדש בבית הלבן? ועוד שאלה לנתניהו: לפי התוכנית הזו, מי בדיוק ייקח את השלטון? העם האיראני הבלתי-חמוש? זה שהמשטר קיבל החלטה לטבוח בו בינואר האחרון כשהם יצאו לרחובות? למה שזה לא יקרה שוב? ואיך הם בדיוק אמורים להפיל את המשטר?

לכל משטר טוטליטרי מגיע הרגע שבו הוא צריך להחליט אם הוא מוכן להפעיל כוח נגד בני עמו, והאם מנגנוני הביטחון יצייתו לפקודה. ברוסיה ובסרביה ראינו איך משטרים נפלו כשמנגנוני הכוח הפסיקו לעמוד מאחוריהם. במקומות שבהם מנגנוני הביטחון נשארו מלוכדים והיו מוכנים להמשיך להרוג, הפלת המשטר דרשה גם כוח חמוש חיצוני, כמו האמריקנים בעיראק, או פנימי - כמו האופוזיציה בסוריה.

ומה אנחנו רואים באיראן? אחרי שתי מלחמות וחיסול חלקים נרחבים מההנהגה, המערכות ממשיכות לתפקד. יש פיקוד, יש שליטה, יש קבלת החלטות. לא רואים קריסה של מנגנוני הכוח. ועם כל הכבוד לפנטזיות שנחמש כמה כורדים, אחוואזים ובלוצ'ים, באיראן אין כרגע כוח חמוש שמסוגל להפיל את המשטר. ואין שום סיכוי שנראה את הצבא האמריקני נכנס לכבוש את טהראן.

אז נשארנו עם "הוריתי והנחיתי". כבר היינו בסרט ממש דומה, ממש לא מזמן. אחרי 7 באוקטובר ביבי גם הורה והנחה את צה"ל לרסק את חמאס. צה"ל עשה עבודה צבאית אדירה, פגע קשות בחמאס, חיסל את הנהגתו וכבש את הרצועה. אבל המהלך המדיני המשלים לא קרה. ביבי לא היה מוכן להטיל ממשל צבאי על עזה, ובצדק. אבל הוא גם לא היה מוכן לקבל אלטרנטיבה שלטונית פלסטינית שאינה חמאס.

אז מי נשאר לשלוט בשטח? חמאס. לחמאס יש היום סדר גודל דומה של חמושים לזה שהיה לו לפני 7 באוקטובר, ולפי הערכת מערכת הביטחון הוא הצליח לגבות כ-250 מיליון שקל בחודש במיסוי על סחורות שישראל מאפשרת להכניס לרצועה. שלוש שנות מלחמה, הישגים צבאיים אדירים - ובסוף חמאס עדיין שם.

ופה לב הבעיה. הבעיה שלנו היא לא רק צה"ל, המוסד או גורמי הביטחון, שכולם צריכים שידוד מערכות עמוק. קודם כול, הבעיה היא שנתניהו מזהה נכון סכנות אמיתיות, אבל לא מוכן או לא יודע לייצר להן פתרון אסטרטגי ואפילו לא מוכן לקיים את הדיון. הוא מגדיר יעדים מקסימליסטיים בלי תוכנית מעשית להגיע אליהם, נותן להם סיסמאות קליטות (ראו ערך "הניצחון המוחלט"), וכשהוא מפעיל כוח צבאי הוא מקווה שאיכשהו הוא ייצר את התוצאה הרצויה, בלי הקומה המדינית-אסטרטגית שתדע לתרגם אותו להישגים אמיתיים. ככה זה בעזה, וככה זה באיראן.

אפילו בגרעין האיראני כבר היינו שם וראינו בדיוק את אותו הדפוס. ב-2018 נתניהו דחף את טראמפ לצאת מהסכם הגרעין. ההסכם היה בעייתי והיו לו מגבלות. אבל מה האלטרנטיבה? מאז ועד 2025 עברו שבע שנים שבהן האיראנים המשיכו לפתח את היכולות, לסובב צנטריפוגות, וכך הגיעו ל-450 הקילוגרמים המפורסמים של האורניום המועשר ל-60%. אחרי שתי מלחמות, החומר הזה עדיין איפשהו באיראן ואנחנו מקווים שאנחנו יודעים איפה. מאז 2020 הפיקוח על תוכנית הגרעין נפגע קשות, ולא ברור היכן נמצאות אלפי הצנטריפוגות שיוצרו לאורך השנים.

ועכשיו צריך לזכור משהו חשוב. בניגוד לרושם שנתניהו יוצר, מאז 2003 ועד לפחות תחילת 2025, איראן לא קיבלה החלטה לחדש את תוכנית הנשק הגרעיני שלה. היא פיתחה יכולות גרעיניות מסוכנות מאוד, צברה אורניום מועשר, התקדמה בתחומים שונים, התקרבה לסף, אבל ח'אמנאי האב נמנע מהחלטה לפרוץ לנשק גרעיני. להערכתי, הוא הבין שעבורו הפצצה עלולה להיות יותר נטל מנכס.

ומה עשינו? חיסלנו אותו. עכשיו תשאלו את עצמכם מה הבן שלו הבין מכל הסיפור. להערכתי, ההנהגה האיראנית החדשה כבר קיבלה החלטה להתקדם לנשק גרעיני, ואולי גם להאיץ ככל האפשר את התהליך. מבחינתה, זו הדרך להבטיח את הישרדות המשטר. אנחנו רואים לכך התייחסויות במקורות גלויים, כמו פוליטיקאים בכירים שקוראים לפרוש מה-NPT ולבטל את הפתווה האוסרת לפתח נשק גרעיני, ויש כאלה שגם קוראים לפתח או לרכוש נשק כזה בפועל. ומהיכרותי הלא רעה עם איראן, אם זה השיח בפוליטיקה, אז יש הרבה יותר מזה שמתרחש בחדרים הסגורים.

והכי חמור? שאיראן לא מתחילה מאפס. יש לה מלאי אורניום מועשר, ידע, תשתיות ויכולות שנבנו במשך עשרות שנים והואצו משמעותית לאחר הפרישה מהסכם הגרעין. אני לא יודע כמה מהר היא מסוגלת להגיע לפצצה. יכול להיות שזה ייקח עוד זמן, בעיקר כי הם יקדישו משאבים למידור ולזהירות. אבל בתרחיש החמור, נשק גרעיני איראני עלול להיות במרחק של חודשים בודדים, ויכול להיות שהספירה הזו כבר החלה. אז כמו שכתבתי בעבר, אני לא אתפלא אם נתעורר מחר בבוקר לניסוי גרעיני איראני.

אז מה עושים? אפשר כמובן לתקוף שוב ולקוות לטוב. תקיפה של מתקני גרעין יכולה לעכב את התוכנית. השאלה היא אם אנחנו יודעים איפה נמצאים הרכיבים הקריטיים שלה, ואם יש לנו יכולת מבצעית לפגוע בהם. אני מטיל בכך ספק, במיוחד כשמדובר בתוכנית חשאית שאולי מתפתחת במקומות שאנחנו בכלל לא מכירים. את התשובה אנחנו יכולים ללמוד גם מהדברים של נתניהו אתמול, כשהוא בעצמו אומר שהדרך היחידה לעצור אותם היא להפיל את המשטר. במילים אחרות, האיראנים, במשמרת שלו, עברו את נקודת האל-חזור ועכשיו זה רק עניין של החלטה שלהם. ותקיפה של גשרים, תחנות כוח ובתי זיקוק? איך בדיוק זה עוצר את תוכנית הגרעין? נכון, זה ייצר עוד לחץ, אבל מכאן ועד קריסת המשטר הדרך עוד רחוקה. בכל מקרה, לצנטריפוגות זה לא ממש מזיז.

אני מציע קודם כול, להכיר במציאות: המשטר האיראני הוא משטר רצחני, מושחת וכושל, אבל הוא לא עומד להתנדף רק כי נתניהו נתן הוראה. אני מקווה שהוא ייפול, ואני חושב שעם מספיק זמן זה יקרה. אני גם מאוד בעד שנפעל כדי לקדם את התנאים לכך. אבל אנחנו חייבים לבנות אסטרטגיה שגם עובדת אם הוא לא נופל מחר בבוקר. אנחנו צריכים לקנות זמן ולהיערך למערכה ארוכה, שרובה בכלל לא תהיה קינטית. הדבר החשוב ביותר הוא להבטיח שגם אם המשטר האיראני לא ייפול בשנתיים הקרובות, הנשיא הבא בארצות הברית ימשיך במדיניות של לחץ מקסימלי גם אחרי ינואר 2029.

צריך לחזק את הקואליציה האזורית, לבנות הסכמה בין-לאומית רחבה, ולהראות לאיראנים שהזמן לא בהכרח משחק לטובתם. צריך להציב מולם דרישה ברורה: הדרך להפסיק את הלחץ היא לוותר על פרויקט הנשק הגרעיני. זה לא רק החומר, זה התשתיות, המתקנים והידע. לא ניכנס לפרטים הטכניים, אבל זה צריך להיות הסכם טוב.

הם בהתחלה יסרבו, ואז אפשר להגביר את הלחץ. אם יהיה צורך גם אפשר להפעיל כוח, לרבות נגד תשתיות כדי להאיץ את הקריסה הכלכלית של המשטר. אבל הפעולה צריכה לשרת מהלך אסטרטגי רחב ולא להחליף אותו. לא כי הפצצה של תחנת כוח תגרום לאייתוללות להניף דגל לבן, אלא כי בתוך מערכה מתמשכת, עם דרישות ברורות, הסכמה בין-לאומית ולחץ מצטבר, אפשר לנסות לשנות את חישוב הכדאיות של המשטר.

אולי הם יחזרו לשולחן המשא ומתן ויסכימו לוותר על תוכנית הגרעין. ואולי לא, והמשטר הזה יקרוס מתישהו. הלחץ משרת את הווקטור הזה, גם אם לא יודעים לשרטט בדיוק איך.

הטעויות שנעשו הן נחלת העבר, ובמצב הנוכחי זה מה שאני מציע. אני לא טוען שיש לי תוכנית מושלמת, ואני בהחלט לא בטוח שהחלופה שאני מציע היא הנכונה. אבל אני רוצה שיהיה דיון. דיון אמיתי. על הנחות העבודה, על החלופות, על הסיכונים, על מה אפשר להשיג ומה אי אפשר.

כי אחת הבעיות החמורות ביותר בעידן נתניהו הנוכחי היא שכבר אין דיון אסטרטגי אמיתי. הוא מקיף את עצמו ביס-מנים שדוחפים לפעולות הזויות, ומעיף אנשים שעוצרים לשאול מה אנחנו רוצים להשיג. אין ניתוח תרחישים ומשמעויות מעמיק, ואני אומר את זה לא רק מהטוויטר אלא גם על בסיס שיחות עם אנשים בתוך המערכת. אז במקום תהליך רציני של גיבוש אסטרטגיה, בחינת חלופות וקבלת החלטות, נשארנו עם "הוריתי והנחיתי". זה בדיוק מה שקרה לנו בעזה, זה מה שקורה לנו באיראן, וזה גם מה שקורה לנו באיו"ש, רק שם אנחנו עדיין לא חטפנו את ההלם.

הפעלת כוח צבאי יכולה להשיג הישגים אדירים. אבל בלי תוכנית מדינית שמשלימה אותה, היא לא משיגה את המטרה שבשבילה יצאנו למלחמה. ע"פ הסקרים, אנחנו שבוע מסיום כהונתו של נתניהו כשאיראן מאיימת יותר מאי-פעם להגיע לנשק גרעיני, וחמאס עדיין על הרגליים אחרי 7 באוקטובר. אז לכל מי שקונה את הסיפורים על זה שנתניהו "התעורר" אחרי 7 באוקטובר? קשקוש מוחלט. תסתכלו פשוט על מבחן התוצאה. אז אולי הגיע הזמן שסוף סוף נבחר במישהו שיודע גם לנהל את הביטחון, ולא איש שיווק שנמצא בקמפיין בחירות תמידי?

>>> אבנר וילן הוא בכיר לשעבר במערכת הביטחון, מומחה לגרעין האיראני