מי ימצמץ ראשון: המהלך שמתגבש ביום שאחרי הבחירות

הבחירות לכנסת ה־26 הסתיימו בתוצאה שאיש משני המחנות לא רצה: כולם הפסידו, ואף אחד לא מסוגל להקים ממשלה. נתניהו הצליח במשימה אחת מרכזית - למנוע מגוש השינוי להגיע לרוב שיאפשר את החלפתו. מנגד, גם הוא נותר רחוק מ-61 המנדטים הדרושים להקמת ממשלה. גוש השינוי הצליח למנוע מנתניהו רוב, אבל נכשל במשימה שלשמה יצא לבחירות: להחליף את השלטון.

זוהי תוצאה שיש בה פרדוקס. שני המחנות הצליחו לבלום זה את זה, אבל אף אחד מהם לא הצליח לנצח. וכאשר כל צד מסוגל למנוע מהאחר להקים ממשלה, ישראל עלולה למצוא את עצמה במשבר פוליטי ממושך.

הטעויות של נתניהו: מפלגה גדולה, גוש קטן

נתניהו יכול להתגאות בכך שהליכוד נותרה המפלגה הגדולה בישראל, אבל המבחן האמיתי של מערכת בחירות אינו גודל המפלגה אלא היכולת להרכיב ממשלה. הכישלון האסטרטגי המרכזי של מחנה נתניהו נוגע לניהול הגוש, אבל לנתניהו יש יתרון חשוב אחד: הזמן. כל עוד לא מוקמת ממשלה אחרת, הוא ממשיך לכהן כראש ממשלת מעבר. מבחינתו, בחירות נוספות אינן בהכרח איום בלתי נסבל.

הוא יכול לנסות לפרק את גוש השינוי, לפתות את בנט או גורמים אחרים להצטרף אליו, להגביר את הלחץ הציבורי על מי שישתף פעולה עם המפלגות הערביות - ואם כל אלה לא יצליחו, להיערך לסיבוב נוסף.

הטעויות של גוש השינוי: ניצחו בתוך הגוש, לא הרחיבו אותו

בגוש השינוי בהובלת גדי איזנקוט התמונה מורכבת יותר. מצד אחד, היה להם הישג ארגוני משמעותי: ארבע מפלגות עברו את אחוז החסימה, ללא בזבוז קולות משמעותי. אבל השאלה המרכזית היא האם המפלגות השקיעו מספיק בהרחבת הגוש - או בעיקר בתחרות על הקולות שכבר היו בתוכו?

החיבור הפוליטי בין נפתלי בנט ליאיר לפיד טשטש במידה מסוימת את יכולתו של בנט להציג אלטרנטיבה ימנית לנתניהו. קמפיין המפלגה הגדולה של איזנקוט, גם אם תרם לביסוס מנהיגותו, העצים את התחרות הפנימית והסיט חלק מתשומת הלב מהמאבק על הרחבת המחנה. גם התנהלותו של יאיר גולן מול המפלגות הערביות מחייבת בחינה: ההערכה היא שאיבד לפחות שני מנדטים כשתמך בפסילתו של יו"ר בל"ד סאמי אבו שחאדה.

ועדיין, אלה אינן בהכרח טעויות שהיו משנות לבדן את תוצאת הבחירות.

הבעיה עמוקה יותר. גוש השינוי הציג מסר ברור בשאלת הגיוס, ועדת החקירה הממלכתית ובהתנגדות להמשך שלטון נתניהו, אבל התקשה להציג לציבור תשובה משותפת ומשכנעת לשאלות הביטחוניות והלאומיות המרכזיות. הוא גם נמנע מלהכריע בשאלת השותפות עם המפלגות הערביות, אף שהמציאות הדמוגרפית והפוליטית הופכת את השאלה הזאת לבלתי נמנעת. עבודה אסטרטגית בעניין הזה בהמשך שנים הייתה יכולה להביא אותם לרגע הזה במצב אחר לגמרי.

ממשלת אחדות: הפתרון המתבקש שאיש אינו ממהר לאמץ

על פניו, ממשלת אחדות היא הפתרון הטבעי למבוי הסתום. אלא שבפועל מדובר באפשרות מורכבת במיוחד: ראשי גוש השינוי יצאו לבחירות כדי להחליף את נתניהו. הצטרפות לממשלה בראשותו עלולה להיתפס בעיני חלק גדול ממצביעיהם כהפרת ההתחייבות המרכזית שלהם. גם ניסיון העבר אינו מסייע. שיתופי הפעולה הקודמים עם נתניהו, ובמיוחד המחיר הפוליטי ששילם בני גנץ, עומדים לנגד עיניהם של כל השחקנים.

נתניהו מעדיף את בנט על איזנקוט. כך אולי יצליח לשמור על השותפים הטבעיים. מקורבי נתניהו כבר מנסים לשכנע את בנט לעשות מעשה "גדעון סער" - להתגרש מיאיר לפיד ולשוב הביתה. אלא שיש בכך כמה בעיות ובראשן העובדה שאין מספיק מנדטים לזה כרגע.

בנוסף, בליכוד של 2026 גדעון סער בקושי היה עובר פריימריז. לא סתם ביקש שריון. גם עידית סילמן לא עברה. עבור מתפקדי הליכוד, סער הוא עדיין זה שמינה את גלי בהרב-מיארה ליועמ"שית. בנט עלול למצוא את עצמו מהר מאוד קירח משני הכיוונים. את האמון של משפחת נתניהו הוא כבר לא ישיג לעולם. אם עופר וינטר לא השיג, בנט וודאי שלא.

נתניהו ישמח לחתור לבחירות ולחסל אותו פוליטית בכל רגע. ובנוסף הרשימה של בנט והאנשים שמקיפים אותו רוצים להחליף את נתניהו, בשביל זה הם באו לפוליטיקה. הם חוששים שהשותפות ממילא לא תעלה יפה, ובנט ישלם מחיר כבד.

לכן ממשלת אחדות נותרת אפשרות, אבל הדרך אליה עוברת דרך ויתורים שאיש מהצדדים עדיין לא מוכן להציע ובעיקר - דורשת כנראה יותר ממפלגה אחת בגוש השינוי.

התוכנית החלופית: להחליף את יו"ר הכנסת ולשלוט בסדר היום

דווקא משום שהקמת ממשלה נראית כרגע רחוקה, בגוש השינוי בוחנים מסלול אחר: לא להמתין להקמת ממשלה, אלא לנסות לשנות את יחסי הכוחות בכנסת כבר עכשיו. ‎המהלך המרכזי שעל הפרק הוא החלפת יו"ר הכנסת אמיר אוחנה אם יתגבש לכך רוב פרלמנטרי - מהלך כזה עשוי לאפשר לגוש השינוי להשפיע באופן משמעותי על סדר היום הפרלמנטרי, על הרכב הוועדות ועל קידום יוזמות חקיקה.

בין הנושאים שעשויים לעלות נמצאים חוק גיוס חדש, הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר וביטול כל חוקי ההפיכה, לרבות חוק היועמ"שית שאמור לסלול את הדרך להדחתה. זהו ניסיון ליצור מציאות פוליטית חדשה גם בלי להקים ממשלה.

‎זה רחוק, זה רעוע, אבל זה עדיין לא ירד מהפרק. מפלגות גוש השינוי בתוספת רע"ם הם 56 מנדטים, גוש נתניהו - 53. זו בדיוק הסיבה שהקמפיין נגד רע"ם ספציפית ילך ויגבר בשבועות הקרובים.

‎אבל גם לנתניהו יש תוכנית ליום שאחרי, והיא כבר מתחילה להתגלגל. דה-לגיטימציה ועוד דה-לגיטימציה ועוד דה-לגיטימציה. כל שיתוף פעולה עם המפלגות הערביות יצטייר כבגידה וכגנבת הבחירות. הוא ינסה לפרק את גוש השינוי מבפנים: לצרף את בנט או ח"כים מישר שלא יעמדו בגל העכור. אם כל זה לא יעזור: בחירות חוזרות.

בחירות נוספות: האפשרות שאיש אינו יכול לשלול

בגוש השינוי מבינים שבחירות נוספות אינן מבטיחות תוצאה טובה יותר. גם אם ניתן יהיה לתקן חלק מהטעויות, אין סיבה להניח שהפערים האידיאולוגיים והדמוגרפיים שהובילו למבוי הסתום ייעלמו בתוך חודשים ספורים.

נתניהו, מנגד, יכול להמשיך לכהן בתקופת הביניים ולנסות לשפר את מצבו הפוליטי לקראת סיבוב נוסף. אבל גם עבורו מדובר בהימור.

גם כשתנאי הפתיחה טובים, אפשר לדעת איך נכנסים לבחירות אבל קשה לדעת איך יוצאים מהן. לכן האפשרות של בחירות נוספות תהפוך לכלי מיקוח מרכזי במשא ומתן, גם אם איש אינו ממהר להכריז עליהן.

תקופה ארוכה של חוסר ודאות

זאת אולי המסקנה החשובה ביותר של הבחירות: המשבר הפוליטי לא הסתיים, הוא רק החליף צורה. בשבועות הקרובים נהיה עדים, ככל הנראה, לניסיונות למשוך זמן, למאבקים על המנדט להרכבת הממשלה, ללחצים על מפלגות ועל חברי כנסת, ואולי גם לניסיונות לשנות את השליטה בכנסת עוד לפני שתקום ממשלה.

במקביל, מדינת ישראל תמשיך להתמודד עם האתגרים הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים שלה, ובראשם התלקחות אפשרית עם איראן, סוגיית הגיוס, התקציב ושיקום האמון הציבורי במוסדות המדינה.

וזאת בדיוק הבעיה: נתניהו לא הצליח לנצח, גוש השינוי לא הצליח להחליף אותו, ושני הצדדים משוכנעים שהזמן עשוי לעבוד לטובתם. אלא שלמדינת ישראל אין את הפריווילגיה להמתין עד שמישהו מהם ימצמץ ראשון.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן