השוויון כבר לא מחכה לתור שלו

במשך שנים הסבירו לנו ששוויון מגדרי בפוליטיקה הוא תהליך שלוקח זמן. צריך לחכות שעוד נשים יצברו ניסיון, שיותר נשים יתמודדו, שהציבור יתרגל לבחור בהן. אולי בדור הבא נגיע לשוויון. אלא שבשבוע אחד, בשתי דמוקרטיות שונות, קיבלנו שיעור מעניין על הקצב שבו שינויים פוליטיים יכולים להתרחש ובעיקר קיבלנו את הדרך ששוויון קורה. בשבוע שעבר, בבחירות בארצות הברית, נשבר שיא היסטורי של 17 מושלות מתוך 50 מדינות, ובשבוע הקרוב יושבעו בישראל 33 חברות כנסת, המספר הגבוה ביותר מאז קום המדינה. בשני המקרים, מאחורי השיאים מסתתר סיפור גדול יותר: על ערך השוויון, מפלגות רבות מדברות כבר שנים, אבל הדרך היחידה לגרום לזה לקרות היא להפוך את הערך לפרקטיקה.

אחרי ארבע שנים עם ממשלה שלא קידמה שוויון ולא מינתה נשים לתפקידים בכירים, בבחירות האלו נבחרו 33 חברות כנסת, אלא ש-21 מהן מגיעות משלוש מפלגות בלבד: ישר, ביחד והדמוקרטים. שלוש מפלגות שונות, שבחרו להתחייב לייצוג שוויוני של נשים וגברים. לראשונה בתולדות הכנסת, שלוש מפלגות שנבחרו אליה מגיעות עם 50% נשים. כל יתר 12 חברות הכנסת מתחלקות בין שש מפלגות אחרות, ו-2 מפלגות חרדיות עם 0 נשים. כדי להבין עד כמה המחויבות הזאת חשובה, כדאי להסתכל על מפלגת הליכוד. המפלגה הגדולה בישראל, עם 27 מנדטים, מכניסה לכנסת ארבע נשים בלבד. אותו מספר נשים שמכניסה המפלגה שקטנה ממנה בהרבה - הדמוקרטים. בליכוד אין מחויבות לייצוג שוויוני, והמנגנון שנקבע הוא מביש - אחת בעשירייה. התוצאה היא המשך השחיקה בייצוג הנשים, הליכוד יורד מ-7 נשים בכנסת הזו ל-4 נשים בכנסת הבאה. בשלוש המפלגות שהתחייבו ל-50:50, לעומת זאת, השוויון כבר אינו יעד רחוק. הוא הרכב הרשימה שנבחרה לכנסת.

בארצות הברית התרחשה תופעה דומה. מספר המושלות יעלה מ-14 ל-17 לפחות, שיא היסטורי של 34% ממושלי המדינות. אבל הנתון המעניין נמצא בחלוקה המפלגתית: 14 מהמושלות הן דמוקרטיות, לעומת שלוש רפובליקניות בלבד. מספר המושלות הדמוקרטיות גדל מעשר ל-14, בעוד שמספר הרפובליקניות ירד מארבע לשלוש. השיטה האמריקנית שונה מזו הישראלית, ואין שם מנגנון של ריצ'רץ' ברשימות. ובכל זאת, אפשר לראות כיצד מפלגה שמשקיעה לאורך שנים בקידום פרקטיקות של שוויון, מצליחה להביא יותר נשים לעמדות הכוח החשובות ביותר. מחויבות לשוויון אינה מסתיימת בהצהרה. היא משפיעה על מי שמתמודדת, וגם על מי הבוחרות ייתנו לה את קולן. חלוקת הקולות בארצות הברית מראה כי בבחירות האלו הנשים נתנו את קולן בצורה מובהקת למועמדים/ות מהמפלגה הדמוקרטית.

ויש עוד דבר שהבחירות האלה מאפשרות לנו לבחון מחדש: את הטענה הנצחית שאסור לבחור לפי מגדר, ולא צריך לבחור בנשים אלא לבחור את האנשים הטובים ביותר, שזה כמובן נכון. אבל איך שהוא לאורך ההיסטוריה דווקא כן בחרו לפי מגדר. את הגברים.

לקראת יום שלישי כדאי להכיר את הנשים שנבחרו. במפלגות הדמוקרטים ארבע מהמועמדות הן חברות כנסת מכהנות או לשעבר שבאות עם רזומה וניסיון פרלמנטרי. במפלגות ישר וביחד נמצאות נשים שכיהנו כמנכ"ליות משרדים וראשות מועצות מהמוניציפלי. ישנן גם כאלו שהקימו וניהלו ארגונים חברתיים שחוללו שינויים בחברה הישראלית. אלו נשים שניהלו תקציבים, עובדים, רשויות מקומיות, משרדי ממשלה ומאבקים ציבוריים. גם בקרב המושלות האמריקניות אפשר למצוא ניסיון עשיר בחקיקה, בניהול מדינות ובשירות הציבורי.

בכל פעם שהנושא של ייצוג שוויוני עולה, נשמעת השאלה אם יש מספיק נשים עם ניסיון, ואם הן בכלל רוצות. הבחירות האלה מספקות תשובה מרתקת: הניסיון קיים, ובשפע. ההבדל הוא רק בשאלה אם המפלגות מחויבות לא רק לערך השוויון, אלא גם לפרקטיקה. הנשים המוכשרות לא הופיעו פתאום בשנת 2026. הן היו כאן כל הזמן, פשוט לא במקומות הריאליים ולא בקדמת הבמה.

33 חברות כנסת הן עדיין רק 27.5% מבית הנבחרים הישראלי. גם 17 מושלות בארצות הברית הן עדיין רחוקות משוויון. אבל בתוך הנתונים האלה מסתתרת בשורה גדולה. במשך שנים התרגלנו למדוד את ההתקדמות בשוויון מגדרי באחוזים בודדים, ולהסביר לעצמנו ששינוי חברתי הוא בהכרח איטי. הבחירות האחרונות מלמדות שהקצב אינו גזירת גורל. הוא תוצאה של החלטות פוליטיות, וזה לא היה קורה בלי דרישת הציבור. בבחירות האלו בפעם הראשונה שלוש מפלגות בישראל הוכיחו שאפשר להגיע ל-50:50, ושמחויבות לשוויון מביאה איתה גם נשים רבות בעלות ניסיון ויכולות. המפלגות שעדיין מתייחסות לשוויון כאל עניין שולי יגלו שהפער בינן לבין המפלגות המחויבות לו הולך וגדל.

השאלה לקראת הבחירות הבאות כבר אינה אם אפשר להגיע ל-50% נשים. יש לנו הוכחה שאפשר. אנחנו נבוא אל הכנסת הזו בדרישה לחוק היסטורי של 40% נשים וגברים בכל מפלגה, זו הדרך להפוך את שאר המפלגות לשוויוניות יותר. אם שלוש מפלגות הצליחו לעשות זאת בבחירות האלה, אין סיבה שבבחירות הבאות לא נגיע לכל המפלגות. השינוי כבר התחיל, והוא יכול להתקדם יותר מהר ממה שחשבנו. אין שוויון שמגיע מעצמו.

>>> יעל יחיאלי היא מנהלת מיזם 5050 מבית מרכזים לצדק חברתי