המלחמה הבאה באיראן יכולה להיראות אחרת, אם רק נלמד מלקחיה של הקודמת

אנו עדים לפעלתנות מסלימה מול איראן, הן בזירה הדיפלומטית והן בזירה הצבאית. סביר להניח שאם לא יימצא מתווה הסכמי, אנו בנתיב המוביל לחידוש המלחמה.

החדשות הטובות הן שמצב הדמדומים שבין תקיפה להסכם הוא מצב מסוכן: האיראנים ממשיכים לקדם יכולות בתחום הגרעין, ונאבקים בארצות הברית במלחמה הכלכלית כשווה מול שווה, מה שמעלה את יוקרתם ואת מעמדם האסטרטגי במפרץ. לכן, שינוי בכל כיוון עדיף על המצב הנוכחי.

החדשות הרעות הן שאין באמת תשובה טובה לשאלה מה יהיה שונה הפעם, לחשש מדוע שזה יסתיים אחרת, או לתהיה מה כבר אפשר לעשות שלא עשינו בעבר.

על כל זאת יש להוסיף את ההקשר הבעייתי של המלחמה החדשה הזו: ההקשר הפוליטי. בין שהתקיפה תתרחש לפני הבחירות בישראל או לפני בחירות האמצע בארצות הברית, ובין שהיא תקרה בפרק הזמן שבו מתנהל משא ומתן קואליציוני, כך או כך יש למלחמה מרכיב פוליטי בולט.

מרכיב זה מסכן את לכידות החברה הישראלית, מחליש את הלגיטימציה למלחמה הן בארצות הברית והן בישראל, ועלול לדחוק את צה"ל אל לב הפוליטיקה הרעילה ביותר, בעיתוי המורכב ביותר בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל. ועוד לא הזכרנו את הנזק האפשרי לתדמית ישראל בארצות הברית, הנמצאת גם כך בשפל היסטורי, שיחריף מאוד בעקבות מלחמה משותפת נוספת.

אז למה עכשיו?

האם באמת נדרשת מלחמה עם איראן בעיתוי הנוכחי? התשובה הפשוטה היא שיש צורך מבצעי, ויש הזדמנויות אסטרטגיות ומבצעיות שמגבירות את התיאבון בקרב מתכננים בישראל ובארצות הברית. אך שום דבר מכל אלה אינו דחוף עד כדי כך שיחייב כניסה למלחמה בעיתוי פוליטי רגיש כל כך או דחייה של הבחירות בישראל. עצם קיום הבחירות במועדן הוא מסר משמעותי אקוטי, פנימי וחיצוני המצביע על חוסן לאומי, על שמירת העקרון של העם כריבון ועל היותה של ישראל דמוקרטיה חזקה המשמרת יציבות שלטונית.

ולאחר שאמרנו זאת, נסביר בכל זאת את הצורך המבצעי. בתקופה האחרונה אנו מזהים שיקום מואץ של יכולות צבאיות איראניות, החל בשיקום מואץ של פרויקט הגרעין, בכל שלושת מרכיביו.

1. בתחום ההעשרה: קידום המוכנות המבצעית של הר המכוש, אתר העשרה תת-קרקעי שאמור לאפשר, להערכת האיראנים, להעביר את כלל יכולות ההעשרה של איראן למקום מוגן מתקיפה.
2. בתחום אמצעי הנשיאה: אנו מזהים חידוש של ייצור טילים באיראן. אומנם בהיקף נמוך בהרבה ממה שתוכנן לפני המלחמה, ורוב התעשייה הצבאית עדיין לא השתקמה, אך מבחינת האיכות, הטילים נבנים לאור לקחי המלחמות האחרונות, ונראה שתהליך הלמידה המבצעי האיראני מדויק מאוד.
3. בתחום קבוצת הנשק הגרעיני: גם כאן אנו רואים שיקום באתרי פרויקט הנשק, ונדמה שלא חסרים מדעני גרעין המתנדבים להחליף את אלה שסוכלו במבצע "עם כלביא".

הסיבה השנייה לחימום המנועים היא ההזדמנות האסטרטגית. איראן נמצאת במצב כלכלי ירוד ביותר - היא כילתה את כל עתודות הנפט ליצוא, כך שמצבה צפוי להחמיר משמעותית בזמן הקרוב. עם זאת, ההערכה הרווחת היא שמשבר כלכלי זה לא יוביל לקריסת המדינה, ולכן קיימת מחשבה שמכה קינטית, משמע תקיפת תשתיות הכלכלה הלאומית האיראנית, עשויה להיות הקש ששובר את גב הגמל.

בנוסף, ישנו "אפקט טראמפ". הנשיא הזה הוא הנשיא האחרון שיסכים להמשיך את ההרפתקה במפרץ, וייתכן שלאחר בחירות האמצע יאבד את הקונגרס ויהיה חלש יותר. מרכיב זה מאיץ את העניינים ומייצר חלון זמנים מוגבל מאוד לתקיפה: בין בחירות האמצע (3 בנובמבר) לבין השבעת חברי הקונגרס החדשים (4 בינואר).

לקחי המלחמה הקודמת

ולמרות כל האמור, לפני שנכנסים להרפתקה צבאית נוספת, יש לוודא שלקחי המלחמה הקודמת נלמדו. הראשון נוגע לקוהרנטיות ישראלית-אמירקנית במטרות הלחימה, ודבקות בכל מטרה שהוחלט עליה, על כל המשתמע מכך. כלומר, אם מגדירים כמטרה את הפלת המשטר, יש להסכים כבר לפני המערכה שנדרש מרכיב קרקעי רחב-היקף, ואם אין על כך הסכמה - אין להגדיר זאת כמטרה. אסור להציב כמטרה שאיפות שאולי יתממשו.

אם מגדירים כמטרה שחיקת יכולות אסטרטגיות, יש להבטיח מראש שפרויקט הגרעין יחוסל במלואו, וגם לכך יש מחירים, שיש לוודא מראש שמוכנים לשלם. ואם המטרה היא רק עיכוב תוכנית הגרעין, כדאי מאוד שלא לפתח ציפיות שווא, ולוודא שאין שום ברירה או שיטה אחרת שיכולה להשיג את אותה מטרה במחיר נמוך בהרבה (פעולות מיוחדות, חשאיות וחסויות).

הלקח השני נוגע למנגנון הסגירה. מי שיקבעו שהמלחמה תסתיים הם האיראנים, ולא האמריקנים (כל עוד המטרה אינה מוגדרת כהפלת משטר). לפיכך, ההנחה שהמערכה תהיה קצרה בלי לייצר תמריץ סגירה איראני למשטר הנוכחי, ולא משנה מהן דמותו וזהותו של המנהיג העליון, היא קריטית. תמריץ כזה הוא בדרך כלל מתווה הסכמי שבמסגרתו גם האיראנים משיגים משהו, אם כי הרבה פחות ממה שיכלו להשיג לפני המלחמה. בשורה התחתונה: יש להפנים את מידת החוסן האיראני ואת נחישותם להילחם עד הסוף אם יגיעו למצב של ייאוש, ולאור זאת לתכנן את אסטרטגיית היציאה.

הלקח השלישי נוגע להפתעות. חסימת מצר הורמוז לימדה את האיראנים עד כמה המערכת הגיאופוליטית העולמית פריכה בעידן הזה: המלחמה באירופה, משבר האנרגיה, שיבוש הסחר הימי ומטרות איכות חדשות כגון מרכזי נתונים, מחשוב ושבבים.

איראן תנצל את כל נקודות התורפה, כולל חדשות, כשהמחיר שתשלם הוא מחיר המערכה הארוכה, וייתכן מאוד שתסכים לשלם אותו. לפיכך יש להיערך למלחמה ארוכה, להגנה על נכסים חיוניים לאורך זמן, ולנכונות לשאת בהשלכות של התפתחות כזו.

ניקוי השיקול הפוליטי

כדי לצאת למלחמה כשהציבור בישראל נותן אמון מלא בכך שתכליתה נובעת מצורך מבצעי ולא משיקול פוליטי - יש להתרחק ממועד הבחירות בישראל. יש לצאת למערכה מתוך אחדות, ולא מתוך הרעש המלוכלך של משא ומתן קואליציוני רגיש. כמו כן, יש להרחיק את השיקול האמריקני: אם ישראל תשתתף במערכה, היא תעשה זאת משיקולי ביטחונה, ולא מתוך צורך להיטיב עם נשיא אמריקני שתמך פומבית, לראשונה, בראש ממשלה לפני בחירות גורליות, או בשל מחיר הדיזל בארצות הברית.

כל פעולה הנעשית בצל תהליך פוליטי בעיתוי הנוכחי מיותרת ומסוכנת, למעט תגובה ישראלית לתקיפה איראנית, או חציית קו אדום איראני בתחום הגרעין (תחילת העשרה, העברת חומר מועשר למסתור או פריצת דרך בקבוצת הנשק).

מה נכון לעשות?

אין כרגע עילה למלחמה עם איראן שמשמעותה שיבוש הבחירות בישראל. ההתפתחויות באיראן אכן מטרידות, ואם לא יושג הסכם טוב, סביר שאנו בדרך למערכה נוספת. אך בטרם ימריאו המטוסים, יש ללמוד את לקחי המערכה הקודמת ולהפנים אותם: כישרון טקטי מלא והזדמנות מבצעית לבדם אינם מספיקים כדי לנצח במלחמה נגד איראן. לשם כך נדרשים תחכום אסטרטגי ומחשבה איטית ושקולה, החל במצב הסיום הנדרש, דרך תהליכי ההמשך המדיניים שיאפשרו אותו, ורק לאחר מכן: איך פותחים במכה מפתיעה ומדהימה באיכותה.

>>> האלוף במיל' תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר ומפקד הגיס הצפוני לשעבר. כיום עומד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)