‏ישראל מפסידה בזירת המלחמה החשובה ביותר - ואיש לא מפקד עליה

מי שמבקשים לצמצם את חופש הפעולה של ישראל אינם נדרשים רק לעוד אמצעי לחימה - הם פועלים דרך אוניברסיטאות, טריבונלים בין-לאומיים, קרנות, פלטפורמות דיגיטליות, כלי תקשורת וארגונים לא-מדינתיים. זו "המלחמה הרכה".

בזמן שצה"ל מנצח בכל זירות הלחימה, ישראל מפסידה באופן שיטתי ב"מלחמה הרכה". ההתמודדות מפוזרת בין משרדים ומערכות ביטחוניות ללא סנכרון ותיאום ובהעדר גישה מערכתית. הגיעה העת לזנוח את תפיסת ההסברה ולעבור לתפיסה מבצעית פרואקטיבית.

‏המחקר שאנו מובילים לא נועד למטרות ניתוח אקדמי יבש, אלא מבקש להיות קריאת השכמה דחופה למערכת הישראלית. כשאנו מדברים על "המלחמה הרכה", איננו מתכוונים להסברה במובן המיושן והחלוד של המילה. אנו מדברים על זירת לחימה רב-ממדית שבה מדינת ישראל מפסידה באופן שיטתי, בעוד האויבים שלנו מבינים היטב את כללי המשחק החדשים.

‏המלחמה הזו אינה דורשת טנקים, מטוסי קרב או תחמושת קינטית. היא דורשת מודעות, תכנון אסטרטגי ויכולת מבצעית תואמת - מרכיבים שכרגע פשוט אינם קיימים בסל היכולות של ישראל.

מהות האיום: אקוסיסטם של דה-לגיטימציה

‏המתקפה שאנו חווים אינה מקרית. מדובר באיום ממגוון מקורות, בהם מדינות כמו קטאר, איראן, טורקיה, רוסיה וסין, לצד הרשות הפלסטינית וארגונים בין-לאומיים.

‏זאת ועוד, מתקיימת ברית מסוכנת בין הקיצוניות האיסלאמית לבין הפרוגרסיביות הרדיקלית - מה שמכונה "הברית האדומה-ירוקה". גופים אלו פועלים באופן שיטתי דרך אוניברסיטאות מובילות, טריבונלים בין-לאומיים, קרנות בעלות הון עתק ופלטפורמות דיגיטליות מתוחכמות.

‏כשאנו רואים, לדוגמה, את קטאר משקיעה כ-400 מיליארד דולר לאורך שני עשורים במוסדות אקדמיים ובמנגנוני השפעה בארצות הברית, אנחנו עדים לא רק להשקעה כספית רגילה - זוהי הנדסת תודעה של דור שלם.

‏הנערים שעברו אינדוקטרינציה בקמפוסים לפני עשור הם היום חלק ממקבלי ההחלטות, חברי הקונגרס והעיתונאים שמעצבים את דעת הקהל העולמית נגד ישראל. זהו תהליך שקט וארוך טווח, שתוצאותיו הקטלניות מורגשות כיום בכל רחוב פריזאי או לונדוני.

הבעיה המבנית: זירה ללא מפקדה

‏האתגר הגדול ביותר שלנו אינו טמון רק באויב, אלא באופן שבו אנו מתמודדים איתו. כיום, הטיפול ב"מלחמה הרכה" מבוזר ומפולג בין משרדי ממשלה וארגונים, לחלוטין ללא תיאום, ללא סנכרון וללא פיקוד מרכזי.

‏הפתרון אינו בהקמת עוד גוף בירוקרטי מנומנם, אלא הקמת מפקדה מבצעית במשרד ראש הממשלה - בתצורת ה"צלצל" (המרכז שעסק בהצלחה במאבק במימון הטרור), אך מופנית לזירת התודעה.

‏זוכרים כיצד הצלחנו בעבר לבלום את זרמי הכסף של הטרור? עשינו זאת משום שהבנו שמדובר בבעיה רב-מערכתית, הנדרשת לגוף בעל סמכויות רוחביות, תקציב ייעודי ויכולת לדווח ישירות לדרג המדיני העליון.

‏מ"צדיק בפרווה" ל"תנור עצים"

‏האתגר מחייב אותנו לעלות קומה גם ברובד הערכי והתפיסתי. בשבוע שעבר קראו בבתי הכנסת את פרשת נח, שמציבה בפנינו מראה נוקבת: נח היה "צדיק בפרווה" - הוא דאג לעצמו ולמשפחה הפרטית שלו בזמן שהעולם בחוץ בוער.

‏זוהי גישה שאינה יכולה עוד להלום את מעמדנו כעם וכמדינה ריבונית. עלינו להפוך מ"צדיקים בפרווה" ל"תנורי עצים" - כאלה המקרינים חום, כוח ואור לסביבה כולה.

"‏המלחמה הרכה" מחייבת אותנו להיות פרואקטיביים: לא להמתין לפרוץ גל אנטישמיות כדי להגיב באיחור, אלא לייצר נרטיב ישראלי עוצמתי שמשנה את מציאות היסוד בשטח.

‏הביטחון הלאומי הוא הבסיס ההכרחי, אך כדי להיות "חברת מופת", עלינו קודם כול לנצח במערכה על התודעה.

‏סיכום אופרטיבי: הגיע הזמן להוביל

‏אנו קוראים למקבלי ההחלטות להפסיק להסתכל על המלחמה הרכה כעל "נספח שולי להסברה". זוהי זירת לחימה קריטית לכל דבר ועניין, והיא דורשת באופן מיידי:

• הקמת מפקדה לאומית מבצעית: גוף אחוד המרכז מודיעין, תכנון ומבצעים באחריות ישירה של ראש הממשלה.
• מעבר לאיסוף מודיעין אקטיבי: זיהוי מוקדם של קמפיינים עוינים עוד בטרם הם הופכים לנחלת הכלל.
• התקפיות מבצעית, משפטית ודיגיטלית: שימוש אגרסיבי בכלים מבצעיים, משפטיים וטכנולוגיים העומדים לרשותנו כדי לסכל את הפעילות המכוונת נגד ישראל.

‏התוכנית מוכנה, המודלים המקצועיים מוכרים, והצורך בוער מתמיד. ‏ללא שינוי תפיסתי עמוק, נמשיך לדמם מול החלטות גרועות בעולם, מול חרמות וקמפיינים שקריים בטלוויזיה, באקדמיה ובתקשורת העולמית. ‏הגיעה העת להפסיק לגרור רגליים ולהתחיל להוביל.

>>> תא"ל במיל' ארז וינר הוא יו"ר תנועת הביטחוניסטים

>>> פרופ' ואל"ם במיל' גבי סיבוני הוא עמית מחקר במרכז לאסטרטגיה ICGS