הבטחה מיותרת: כבר אין טעם להקים ועדת חקירה ממלכתית

תכף אפשר כבר לסכם את מערכת הבחירות, ודבר אחד ברור כרגע: זו הייתה בעיקר מערכת של הכפשות ואיומים - ופחות של תוכניות קדימה.

אבל בכל זאת, יש נושא שלא מעט מפלגות הפכו לאחת מהבטחות הבחירות המרכזיות שלהן: הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר. לא רק באופוזיציה מדברים על כך, אלא גם יועז הנדל, שנמצא איפשהו בין הגושים והצהיר באופן ברור שצריך ועדת חקירה, או אפילו המפלגה של וינטר, שרואה את עצמה ממוקמת מימין לליכוד, והצהירה כי תפעל להקמת ועדת חקירה כלשהי - מין מתווה לא ממש ברור שגיבשו שם.

בניגוד להמון הבטחות שקשה למדוד ("להחזיר את הביטחון", "להילחם ביוקר המחיה") - ההבטחה למינוי ועדת חקירה היא גם פשוטה וגם ניתנת ליישום די מהיר.

לאורך כל הדרך תמכתי בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. זה לא הגיוני שאירוע בסדר גודל שכזה לא ייחקר כראוי על ידי המדינה. אין גוף שמכבד את עצמו שלא ידרוש בדיקה מעמיקה כדי להבין איך הגענו לאותו יום נורא, ובעיקר מה נצטרך לעשות כדי למנוע ממנו להתרחש שוב.

לכולם זה היה ברור מהרגע הראשון, מלבד אדם אחד - ראש הממשלה בנימין נתניהו, שניצל את כל הכישרון הפוליטי שלו, וכאן מדובר ממש בקוסמות, כדי להוריד מסדר היום את הנושא. בהתחלה הוא אמר שאי אפשר לעסוק בזה כל עוד המלחמה בעיצומה, אחר כך הוא דיבר על חוסר האמון של העם בוועדה שמורכבת על ידי נשיא בית המשפט העליון, לאחר מכן על הצורך ב"ועדת חקירה לאומית" (שמהרגע הראשון היה ברור שמדובר בבלוף) - ולבסוף הוא ממסמס גם את זה.

היום, שלוש שנים אחרי, אני חושב שנתניהו ניצח בקרב הזה - כבר אין טעם להקים ועדת חקירה ממלכתית.

זה לא שהמחדל נעלם, או שלמדנו את כל הלקחים, או שכבר אין לנו רצון לשמוע ולהבין מה קרה שם - פשוט ההתרחשות הפוליטית מאז אותו יום נורא חיסלה כל סיכוי לכך שהוועדה הזו תוציא דוח ומסקנות שיתקבלו בהסכמה על ידי העם שלנו. בערך חצי מהעם לא יקבל מסקנות של ועדת חקירה ממלכתית, וחצי אחר לא יסכים לשמוע מה יש לומר לוועדת חקירה שתיבחר על ידי הכנסת או הממשלה.

לא חייבים ללמוד מההיסטוריה, אבל ראוי לדעת אותה. ועדת אגרנט, שבדקה את המחדל של מלחמת יום הכיפורים, מונתה פחות מחודש מהפסקת האש שסימנה את סיום המלחמה. בתוך קצת יותר משנה היא כבר הספיקה לסיים את עבודתה. ועדת כהן לבחינת הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה במהלך מלחמת לבנון הראשונה מונתה על ידי מנחם בגין חודש וקצת לאחר שהתרחשו האירועים בביירות, בעקבות לחץ ציבורי. 24 שנים אחר כך, שוב לחץ ציבורי, וראש הממשלה אולמרט לא ממתין אפילו חודש מסיום מלחמת לבנון השנייה ועד שהוא ממנה את ועדת וינוגרד.

כל הוועדות האלו ישבו וחקרו וזימנו עדים כאשר הדברים היו טריים, כמעט בזמן אמת. גם אם תקום ועדת חקירה ממלכתית לבחינת אירועי 7 באוקטובר, אנחנו כבר נתקרב לשלוש שנים וחצי מאז פתיחת המלחמה. במהלך הזמן הזה התחלפו כמעט כל האנשים בצמרת מקבלי ההחלטות. מסקנות אישיות כבר לא יהיו רלוונטיות, פשוט מפני שרוב מי שהוועדה תעסוק בתפקודו כבר לא יהיה בתפקיד.

רגע, ומה עם האמת? האם לעולם לא נוכל לדעת מה קרה? אלו שאלות טובות, אבל בואו נזכור שבעולם של היום אנחנו לא ממתינים וכוססים ציפורניים כדי לקבל פרטים מדוח של ועדה. אין-ספור הקלטות וניתוחים יצאו לאור בשלוש השנים האחרונות, ואם אתה לא בן אדם שנמשך אחרי תיאוריות קונספירציה אז העובדות די ידועות. אנחנו יודעים על ההתראות והאזהרות, יודעים על תמונת המודיעין, על הקונספציה ועל ההפקרה של יישובי העוטף אל מול האיום מעזה, כמו גם של יישובי גבול הצפון אל מול חיזבאללה.

למעשה, אפשר לומר שוועדת החקירה אומנם לא מונתה רשמית, אבל היא מתפקדת כבר מהיום הראשון למלחמה.