הציבור הליברלי הציוני הוא מיעוט - זה אומר לזרוק את העקרונות לפח ולהתחיל לשגשג

מדינת ישראל נמצאת כרגע בערפל פוליטי, ועוד מוקדם לדעת לקראת איזה תרחיש אנחנו צועדים והאם תקום ממשלה או שנצא לבחירות נוספות - אבל זה לא אומר שלא ניתן כבר להסיק מסקנות ולקחים מהתוצאות.

אחת מאותן מסקנות היא שהציבור הליברלי הציוני בישראל, זה שהצביע לארבעת המפלגות השייכות לגוש השינוי, צריך לעשות חשבון נפש נוקב בעקבות התוצאות, דווקא בגלל שהוא כביכול "הצליח". הגוש נערך לבחירות באופן כמעט מושלם, כאשר לא הייתה אף מפלגה שירדה או התקרבה לאזורי אחוז החסימה וארבעת המפלגות התגברו מעל המחלוקות וחתמו על הסכמי עודפים הדדיים. לא רק זה, אלא שאחוזי ההצבעה היו גבוהים, המפלגות נערכו עם פעילי שטח בפריסה ארצית מרשימה, נהנו מגיבוי של ארגוני חברה אזרחית - ורכבת אווירית של עשרות אלפי מצביעים ליברלים מכל העולם הוסיפו ככל הנראה לגוש משהו כמו 2 מנדטים. ולמרות הכול, תוצאות האמת אכזבו רבים. מי שציפו לזכות ברוב ברור, ואולי אפילו ב"ניצחון מוחלט" של מעל 60 מנדטים, סיימו את הבחירות עם 48 מנדטים בלבד.

במקום להתבוסס בייאוש, או לחלופין לקוות להישג גדול יותר בבחירות נוספות שספק אם יגיע (הרי עשרות אלפי ישראלים לא יטוסו שוב ושוב מניו יורק ולונדון בכל ארבעה חודשים בשביל לשים פתק בקלפי) - התוצאה המאכזבת הזאת יכולה להוות מעין קריאת השכמה לרבים מאיתנו. במילים פשוטות - צריך להפנים שאנחנו לא רוב. זו האמת הכואבת. הציבור הליברלי הציוני בישראל הוא לא רוב, ולא "רוב דומם" כמו שלפעמים אוהבים להגיד, אלא מיעוט. מיעוט גדול. ככל הנראה המיעוט הכי גדול בישראל - אבל עדיין מיעוט.

המשמעות של זה קשה, והמסקנה המעשית הראשונה ממנה היא שבמציאות הנוכחית מחשבות על הכרעה ליברלית בבחירות היא פנטזיה בלתי אפשרית. הציבור הזה לא גדול מספיק בשביל להשיג רוב בקלפי. זו המציאות. ועכשיו, אחרי שהתאבלנו והפנמנו, צריך להבין שזה לא אסון וזה לא אומר שחייבים עכשיו לארוז את הבית ולעבור לברלין. למען ההגינות, צריך לומר שזו מציאות מודחקת שידועה כבר תקופה ארוכה ומי שניסח אותה היטב היה נשיא המדינה לשעבר רובי ריבלין ב"נאום השבטים" שלו, שהגדיר את הציבור הליברלי (חילוני לפי ריבלין) בתור אחד השבטים המרכיבים את הפסיפס הישראלי.

ומתוך ההבנה הכואבת אך ההכרחית הזו מגיעים למסקנה המעשית השנייה, והיא שעל הציבור הליברלי הציוני לפתח תודעה של מיעוט כדי להמשיך לשגשג. המודלים לחיקוי נמצאים סביבנו ואנחנו לגמרי יכולים ללמוד מהם, ומדובר בין השאר על המגזר החרדי והדתי לאומי שמאז קום המדינה מקפידים לדאוג לאינטרסים ולצרכים הייחודיים של המגזר שלהם. בזמן שבציבור החרדי והדתי לאומי פעלו להשיג באמצעות כוח פוליטי מערכות חינוך מגזריות ואידיאולוגיות, תקציבים ייחודיים, הטבות מס, כספים קואליציוניים והקלות בגיוס לצה"ל - הציבור הליברלי נשאר בלי כלום. משלמים הכי הרבה מיסים, לומדים במערכת החינוך שסובלת מתת-תקצוב וללא חינוך אידיאולוגי לערכים ליברליים, וגם הגברים וגם הנשים נשלחים לשירות צבאי מלא ושירות מילואים אין-סופי. ברגע שהציבור הליברלי הציוני בישראל ייצא מתודעת הרוב השקרית בה הוא מתקיים הוא יוכל סוף סוף לדאוג לאינטרסים הצרים שלו, כמו כל אוכלוסייה אחרת בישראל.

איך עושים את זה? עם פוליטיקה של מיעוטים, של שיתופי פעולה, של קבוצות לחץ - בלי להתנצל. זו המסקנה המעשית השלישית, שגם היא כואבת אך הכרחית. אין לנו את הפריווילגיה להמשיך בפוליטיקה של חרמות. הגוש הליברלי צריך ללכת עם מי שייתן לו הכי הרבה, בדיוק כמו שהמפלגות החרדיות פעלו לפני שהולחמו לגוש הימין. זה אומר, למרבה הצער, שצריך לזרוק את חלק מהעקרונות לפח תמורת חתיכה מהשלטון. וכן, זה אומר שתאורטית אפשר לשבת כמעט עם כולם כל עוד זה משרת את האינטרסים של הציבור הליברלי: עם הערבים, עם החרדים, וגם עם נתניהו והליכוד. פוליטיקה נועדה בראש ובראשונה לשפר את חייהם של הבוחרים, ופוליטיקה זה עסק מלוכלך של פשרות וככה זה מאז ומתמיד בכל מקום בעולם. צריך להפנים שמיעוט לא יכול להרשות לעצמו להיעדר מהמשחק הפוליטי לאורך זמן, כי אם הוא לא יהיה שם אז אף אחד אחר לא ידאג לאינטרסים שלו.

זה בהכרח מחייב פשרות מוסריות קשות - אבל משתלמות. הרי בכנסת הנוכחית אי אפשר להקים אף ממשלה בלי המפלגות הליברליות הציוניות. האם בשביל לשמר את המשטר הדמוקרטי בישראל ולהחזיק בעמדות מפתח כמו ראשות הממשלה, משרד האוצר ומשרד החינוך יחד עם הקמה של ועדת חקירה ממלכתית כדאי להתפשר על גיוס חרדים ולכרות ברית זמנית עם יהדות התורה? לגמרי יכול להיות. ומהצד השני - האם יצירת חוק גיוס אחיד לכולם והפסקת כל הסובסידיות למגזר החרדי, יחד עם לימודי ליבה חובה והטבות מפליגות למשרתים זה מהלך מספיק חשוב גם אם זה אומר לשבת עם נתניהו או סמוטריץ'? אולי. ואת אותן שאלות אפשר לשאול גם על שיתוף פעולה עם המפלגות הערביות, שגם כולל בתוכו לא מעט הזדמנויות היסטוריות לצד פשרות שרבים מאיתנו היינו מעדיפים לא לשלם.

ההתפכחות הזו תהיה כואבת, אך נדמה שהיא הכרחית. זו הדרך היחידה בה נוכל להמשיך להיות עם חופשי בארצנו. ובטווח הארוך, אם ישראל תהיה מקום טוב יותר לחיות בו בשביל הציבור הליברלי - אז המהלך הזה יכול גם לשנות את מאזן הכוחות העתידי בישראל ולהגדיל את הגוש הזה לאורך זמן. ואז, אולי, יהיה אפשר לחזור לדבר גם על ניצחון בבחירות.