אחדות היא הפתרון שכולם מדברים עליו, אבל אף אחד לא באמת רוצה אותה

עם היוודע תוצאות הבחירות, הכול הבינו שהאפשרויות המונחות בפני הפוליטיקאים הן קשות ולא נוחות לאיש מן הצדדים: האחת, הקמת ממשלה בתמיכת המפלגות הערביות אחרי מסע בחירות בו כמעט כל ראשי מפלגות השינוי, למעט יאיר גולן, אמרו שלא תקום ממשלה הנתמכת על ידי המפלגות הערביות. "לא אחרי 7 באוקטובר", כך הסבירו את הרציונל.

האפשרות הנוספת היא הליכה לבחירות נוספות, בהינתן שלגוש נתניהו אין 61 ולגוש ארבע המפלגות של איזנקוט אין 61. האפשרות האחרונה היא ממשלת אחדות - נתניהו, איזנקוט ועוד כמה מפלגות מכל צד.

צריך לומר, זו הייתה אחת ההבטחות של ראשי גוש השינוי - לא לשבת עם נתניהו. גם ראש הממשלה בעצמו לא דיבר על אחדות אף לא לרגע טרם יום הבחירות, הדבר היחיד שאמר בהקשר זה היה "ממשלה לאומית רחבה" ובתרגום חופשי: הגוש שלי עם בן גביר, סמוטריץ' ועוד מישהו - אם יסכים לתנאים שלנו.

ובכל זאת, נראה כי הפתרון הזה הפך להיות הפתרון החביב על רבים, כי מה רע? ממשלת אחדות של שתי המפלגות הגדולות בתוספת שתיים שלוש מפלגות, ממשלת אחדות שתביא שקט ומזור למדינת ישראל לארבע שנים, נכון? לא נכון. כי הבעיה הראשונה עם ההצעה היא שהפוליטקאים לא באמת רוצים בה. לפחות לא כמו שהיא נראית עכשיו.

גם אתמול פרסם יושב ראש מפלגת ישר! הודעה מפורטת על מה הוא מתכנן לעשות עם השבעת הכנסת בעוד שבוע וחצי - החלפת יושב ראש הכנסת אמיר אוחנה בנציג מהגוש שלו, ביטול חוקי המהפכה המשפטית (פירוק תפקיד היועמ"ש ושינוי הוועדה לבחירת שופטים), הקמת ועדת חקירה ממלכתית ועוד. מי שאכן ייצא לשורה של מהלכים כאלה מאותת שממשלה עם נתניהו לא באמת נמצאת בקלפים שלו.

ומן הצד השני, ראש הממשלה נתניהו לא באמת רוצה אחדות עם איזנקוט. בכל יום נתון נתניהו יעדיף את חבריו לגוש, לא בכדי גם הודה להם בליל הבחירות מחשש שמא יעלו בהם הרהורי עזיבה לגוש השני (ע"ע יהדות התורה והריקוד העדין עם איזנקוט).

נתניהו יודע שממשלת אחדות עם איזנקוט תחייב אותו לזנוח את דרך ממשלתו האחרונה בעיקר בפן המשפטי ודי לקרוא את ציוצי בנו יאיר המזמין את מצביעי גוש השינוי הקוראים לאחדות "להקים ממשלה עם תומכי חמאס". זאת, בזמן שחברי כנסת של הליכוד קוראים בכלל לביטול תוצאות הבחירות כי "הן נגנבו" לדידם על ידי הערבים. אז על מה יש פה בכלל לדבר? איפה האחדות? אפילו רצון טוב כבר אין.

ואם בכל זאת זה יקרה כי המציאות הביטחונית תתרסק על ראשנו בקרוב מכיוון טהראן, גם אז צריך לזכור איך זה נגמר בפעמים הקודמות - מהרגע שהממשלה בראשות נתניהו הוקמה, התדרוכים נגד השותף הבכיר החלו, כמעט במקביל לחתימה על ההסכם הקואליציוני.

רגע אחד כזה זכור היטב: כחודש לאחר הקמת ממשלת הקורונה ב-2020 התכנסה הממשלה באולם גדול במשרד החוץ בעקבות הגבלות המרחק. נתניהו נשא את דבריו בפתח ישיבת הממשלה וכשסיים הודה לנוכחים ואנשיו הורו לעיתונאים לצאת מהאולם, אלא מה? גנץ, אז השותף הבכיר וראש הממשלה החליפי, ביקש אף הוא לדבר בפתח ישיבת הממשלה. גנץ הזדעק, קרא לאשר חיון, אז ראש הסגל, ותהה מה איתו? חיון ניגש לנתניהו ולחש על אוזנו, נתניהו השיב בחוסר סבלנות: "אז שידבר אחר כך" - וכל זה לעיני המצלמות שעוד נותרו בחדר.

מה המסקנה? נתניהו אינו מעוניין באחדות, הוא מעוניין בשליטה. ייתכן שהוא יזרום עם ממשלת האחדות כל עוד ברור שהוא השולט, כך הוא רגיל ברוב כהונות ממשלתו, והוא בהחלט לא שש לחלק את השליטה הזאת עם אחרים - אלא אם מדובר באסון ואז נמצאים שותפים רבים. על כן, בסדר הדברים הנוכחי, אפשרות בחירות נוספות עשויה להיות החביבה על נתניהו כרגע כי היא גם משאירה אותו בשלטון וגם מאפשרת לו להיות ראש ממשלה בממשלה נוחה יותר אחריהן.

האיש היחיד שיכול אולי לשנות את המצב לא נמצא באגף הימני וגם לא באגף השמאלי. הוא יושב באגף המערבי בבית הלבן וברצותו ובלחצו, כמו שכבר למדנו להכיר, הוא יכול להשפיע על רצונותיו של נתניהו ובכך על הפוליטיקה הישראלית.

>>> יניר קוזין הוא פרשן בגלי צה"ל ובערוץ הכנסת