לזרוק קולות לפח? טוב לאיכות הסביבה, לא לפוליטיקה

עוד לא נמצאה בעולם שיטת הבחירות המושלמת. בלי קשר, כנראה גם לא נמצא המנהיג המושלם. מכאן, שעד שה-AI ימצא פתרון לשני הדברים, הינה כמה הערות לקראת הבחירות לכנסת ה-26.

הבחירות הראשונות התקיימו כחצי שנה לאחר הקמת המדינה והן נהנו מ-87 אחוזי הצבעה. שיא ישראלי שספק אם אי-פעם ישבר. לאספה המכוננת/כנסת נכנסו תריסר רשימות. לא רק מפא"י, חירות ומפ"ם, אלא גם מפלגת הנשים ויצ"ו, מפלגת הלוחמים והרשימה הדמוקרטית של נצרת.

העובדה שעד כה הורכבו (ונפלו) יותר ממשלות מכנסות - 37 ממשלות ב-25 מערכות בחירות - האיצה את הצורך לשנות ולהמציא פטנטים להבטחת היציבות.

בשנת 1996 נוסה פטנט הבחירה הישירה: שים שני פתקים - האחד לראשות הממשלה והשני לרשימה שתחפצו. הפטנט נכשל. בנימין נתניהו זכה בכמה אלפי קולות יותר מיריבו שמעון פרס והפך בן לילה לראש הממשלה של כולם. 15 אלף קולות לכאן או לכאן הפרידו בין המנצח לבין הלוזר. הייתה אז תחושה ששיטת שני הפתקים גבתה מחיר נוסף והוא הקטנת גודלן של המפלגות הגדולות מהסיבה הפשוטה: הבוחר יכול היה לשלשל נתניהו ועלה ירוק בו זמנית או פרס והמפד"ל אם השילוב נאה בעיניו.

בבחירות 1999 האפקט הזה בהחלט הורגש, כשהליכוד צנח מ-34 מנדטים ל-19 בלבד. גם איחוד מפלגות העבודה-גשר ומימד בראשות אהוד ברק הביא, באופן יחסי, תוצאה די דלה. ברק שרד שנתיים תחת השיטה שנועדה להקנות יציבות לראש הממשלה.

החולשה של העומד בראש והגידול במספר הרשימות שנכנסו לכנסת בזכות השיטה, הביא את הקברניטים לשנותה שוב. שיטת שני הפתקים נגנזה ובמקומה הביאו פטנט אחר: העלאת אחוז החסימה. תחילה לשני אחוזים ובהמשך, לקראת בחירות 2015, ל-3.25 אחוזים.

קשה לומר באופן נחרץ שהעלאת אחוז החסימה שינתה את המפה הפוליטית. המפלגות הגדולות לא גדלו עוד יותר בגלל החשש של הבוחרים להצביע לקטנים. מספר הרשימות בכנסת לא בהכרח הצטמצם והוא נע כל העת בין 10 ל-15.

מה שגרם לנתניהו לשלוט 4 שנים ללא נפילות בין 2015 ל-2019 הוא דווקא החלת מנגנון חדש: אי האמון הקונסטרוקטיבי. רוצים להפיל? תציגו ממשלה חלופית. אי אמון זה לא מספיק. היציבות המוחלטת של ממשלת נתניהו בכהונתה הנוכחית (2022-2026) לא נבעה בגלל השינויים בשיטה וגם לא בזכות הניצחון המוחלט. היא נבעה בעיקר בגלל האתנן הפוליטי.

בניגוד להבטחתו של נתניהו ש"בן גביר יכול לרצות הרבה דברים אבל לא להיות שר בממשלה", בן גביר מונה עם שדרוג קל לתפקיד השר לביטחון לאומי ולחבר קבינט. את סמוטריץ' הוא עשה גם שר במשרד הביטחון, ובכלל, אם ב-1996 היו 19 שרים וסגני שרים, הפעם ממנים מעל ל-30. ג'ובים מקנים יציבות. לא צריך להיות דוקטור למדעי המדינה כדי להבין איזו שיטה מבטיחה שליטה.

אז אולי סוגיית אחוז החסימה היא מסך עשן או השעיר לעזאזל של תחלואי השיטה? בבחירות האחרונות 3 מפלגות בולטות נתקלו במחסום: מרצ עם 150,793 (כפסע מניצחון), בל"ד עם 138,617 והבית היהודי עם 56,775. הקולות האלה כידוע, על פי השיטה, הלכו לפח. כ-290,000 אנשי שמאל (מרצ+ערבים) שקולותיהם פשוט נזרקו לפח. דהיינו 8 מנדטים שלא יזכו לייצוג ישיר בכנסת. יתרה מכך, על פי השיטה הקיימת, דווקא המפלגות הגדולות, ולא משנה מאיזה צד, מרוויחות מההפקר.

עיוות נוסף עשוי להתרחש כשאחוז ההצבעה גבוה במיוחד, או אז פוחת עוד יותר הסיכוי של רשימות קטנות לעבור את אחוז החסימה. רוצים דוגמה? אם הערבים ינועו בהמוניהם לקלפיות הרי שסיכוייו של וינטר לעבור את אחוז החסימה פוחתים משמעותית. הערבים בפועל ישליכו לפח את קולות הימניים התומכים במתנגדיהם האידאולוגים.

כאן אפשר לשאול או להציע מנגנון לפיו לכל הפחות יהיה סוג של הסכם עודפים גם עם מי שאינו עובר את אחוז החסימה או לחלופין, למצביע לרשימה שבסיכון, להצביע בפתק נוסף לאופציה נוספת שהיא בבחינת second best.

לרשימות קטנות יש זכות קיום בפוליטיקה הישראלית. הן מאפשרות לציבור להתייצב סביב נושאים "שוליים", לא רק "ערבים כן או לא" או חלילה מדינה גם לפלסטינים. פעם זה היה עלה ירוק, הגמלאים וכדומה. פעם בכלל מערכות הבחירות היו סביב הסכם השילומים, מכירת נשק לגרמניה, גיוס נשים, מניות הבנקים, אינפלציה ו"עסק הביש". היום ל"קוניוקטורות" אין סיכוי מלכתחילה.

ואם בעיוותים עסקינן, ביום חמישי יצביעו כ-5,000 אזרחים ישראלים שנמצאים בשליחות מעבר לים. הם יוכלו להצביע למשל לבני גנץ, למוטי לייטר או לווינטר. והיה ואלה יפרשו מההתמודדות לפני הבחירות עצמן, הרי שגם הקולות האלה ייזרקו לפח. זה קרה כבר עם איציק מרדכי. להשליך לפח זה טוב לאיכות הסביבה. לא לפוליטיקה. כל קול קובע, לא?