פוליטיקה, בחירות ואמפתיה. שלא נאבד את זה

כמו בכל ראיון עם ראשי האופוזיציה בתקופה האחרונה, גם בראיונות שנערכו בימים האחרונים עם ראש מפלגת ישר גדי איזנקוט וגם עם חילי טרופר, מועמד בכיר לכנסת מטעם המפלגה, הם נשאלו על האפשרות לשותפות פוליטית עם מפלגות ערביות, ובפרט עם רע"ם. אחרי תקופה ארוכה שבה ישר הציגה עמדה מורכבת בנושא, בימים האחרונים, כנראה בהשפעת הקמפיין של נתניהו, השניים לא הסתפקו בשלילה זהירה של האפשרות, אלא החריפו את הטון נגד שותפות כזאת, ובמידה מסוימת רמזו לפסילה קטגורית שלה. הנימוק היה צפוי: בעת הזו, כך אמרו, אין מפלגה ערבית שעומדת בפרמטרים שקבעה מפלגת ישר לשותפות בממשלה (שהינם פרמטרים "צומחים", כלומר, עלו משלושה לארבעה בחודש האחרון).

ברמה הערכית, אני חולק על העמדה הזאת. בעיניי, המהלכים שמוביל מנסור עבאס, ובפרט השותפות האחרונה עם יואב סגלוביץ, הם פורצי דרך, ובנסיבות אחרות היו אמורים לסלול את הדרך לשותפות פוליטית אמיצה בין מפלגה ציונית למפלגה ערבית. שותפות כזאת לא הייתה רק מהלך פוליטי; היא הייתה יכולה להיות הצהרה חשובה על האפשרות לבנות כאן חברה משותפת, המבוססת על אחריות אזרחית הדדית ולא רק על חלוקה בין קבוצות.

ובכל זאת, ברור לי שמדובר גם בטקטיקה פוליטית. מפלגת ישר מבקשת לפנות, בין היתר, למצביעי ימין, ורבים מהם עדיין מסתייגים עמוקות מכל אפשרות של שותפות עם מפלגות ערביות. אפשר שלא לאהוב את הטקטיקה הזאת, ואפשר לחשוב שהיא מוטעית או קצרת רואי, אבל אפשר גם להבין אותה. אחרי הכול, פוליטיקה היא אומנות האפשרי, ובמערכת הבחירות הישראלית, שאלת השותפות עם מפלגות ערביות עדיין מעוררת התנגדות עזה בקרב חלקים גדולים בציבור.

אבל האמת היא שמה שהפריע לי בראיונות הללו לא היה רק מה שנאמר, ובטח שלא הטקטיקה הפוליטית, אלא בעיקר מה שלא נאמר. אני כותב זאת דווקא מתוך הערכה גדולה לאיזנקוט ולטרופר. שניהם בעיניי הם אנשים ערכיים, מוסריים ואחראיים. שניהם מדברים על תיקון, על מנהיגות אחרת, על שיקום החברה הישראלית ועל הצורך להחזיר את המדינה למסלול של ממלכתיות ואחריות. איזנקוט הוכיח בשלבים שונים בקריירה שלו עמוד שדרה מוסרי אמיתי, וטרופר, הוא מחזיק קלף האמפתיה והתקווה בפוליטיקה הישראלית. לכן ציפיתי מהם לעצור לרגע לפני התשובה הפוליטית, ולתת הכרה פשוטה, אנושית, לסבל שבו נתונה החברה הערבית בישראל.

שום דבר מזה אינו מחייב מנהיג להתעלם מהכאב של מיליוני אזרחים

החברה הערבית מתמודדת בשנים האחרונות עם מציאות קשה מנשוא: אלימות קטלנית ביישובים הערביים, פשיעה מאורגנת, פחד שמלווה אנשים ביציאה מהבית, תחושה מתמשכת של הפקרה מצד המדינה, ובמקביל גם אפליה והדרה שהחריפו מאז 7 באוקטובר. עבור אזרחים ערבים רבים, תחושת הביטחון האישי והאזרחי נשחקה עד היסוד. המדינה לא מצליחה להגן עליהם מפני האלימות, ובחלקים מסוימים בחברה היהודית הם חווים מאז המלחמה חשדנות, עוינות ולעיתים גם דחייה גורפת, רק בשל זהותם הלאומית.

אפשר להתנגד לשותפות קואליציונית עם רע"ם. אפשר לקבוע תנאים לשותפות. אפשר לטעון שהמפלגה אינה עומדת כיום בכל הקריטריונים הדרושים לממשלה, או שהחברה הישראלית לא בשלה למהלך כזה. אבל שום דבר מזה אינו מחייב מנהיג להתעלם מהכאב של מיליוני אזרחים. די היה במשפט אחד. משפט שהיה אומר "אנחנו לא רואים כרגע אפשרות לשותפות פוליטית עם מפלגה ערבית, אבל אנחנו רואים את הכאב והסבל של החברה הערבית. אנחנו גם רואים ומכירים בהושטת היד של הציבור הערבי וחלק ממנהיגיו לשותפות פוליטית. אנחנו מכירים בכישלון המתמשך של המדינה להגן על אזרחיה הערבים, ומתחייבים שהממשלה הבאה בראשותנו תפעל בנחישות כדי למגר את האלימות, להחזיר את הביטחון ולשים קץ לאפליה, עם שותפות קואליציונית או בלעדיה".

זו לא הייתה אמורה להיות מחווה פוליטית גדולה. אפילו לא שינוי בעמדה. רק הכרה. רק אמפתיה. רק תזכורת לכך שמאחורי הוויכוח על קואליציות, פרמטרים ומנדטים, יש בני אדם. דווקא בתקופת בחירות, כשהכול הופך למסרים מחושבים ולקהלי יעד, קל לשכוח את הדבר הבסיסי ביותר: פוליטיקה אמורה לשרת בני אדם. לשרת חברה, לא רק לנצח בחירות. מנהיגות נבחנת לא רק ביכולת לקרוא נכון את המפה האלקטורלית, אלא גם ביכולת להסתכל מעבר לה, אל מי שנפגעים, מי שמפחדים, מי שמרגישים שאיש אינו רואה אותם.

אני מבין היטב את הרצון לנצח. אני מבין את הצורך לפנות לציבורים שונים, גם כאשר המשמעות היא ניסוח זהיר, עמום או מתפשר. אבל אם כל מה שחשוב הוא לנצח, ואם בדרך לניצחון אנחנו מוותרים על היכולת לראות את מי שאינם חלק מהקבוצה שלנו, אנחנו עלולים לגלות שהניצחון עצמו לא יאפשר לנו לתקן דבר. אחרי הבחירות עדיין תתקיים כאן חברה שסועה. עדיין יהיו שכונות ויישובים שבהם אנשים חוששים לצאת מביתם. עדיין יהיו אזרחים שירגישו שהמדינה שלהם אינה מגינה עליהם. עדיין נצטרך לבנות מחדש את האמון בין יהודים לערבים, בין אזרחים למדינה ובין קבוצות שונות בחברה הישראלית.

לשם כך לא תספיק רק ממשלה יציבה. לא יספיקו גם מנהיגים מנוסים, תוכניות עבודה או הישגים פוליטיים. נצטרך מנהיגות שמסוגלת להכיר בכאב גם כשהוא לא שייך למחנה שלה; שמסוגלת לדבר אל אזרחים גם כשהם אינם קהל היעד המיידי שלה; שמבינה כי אחריות לאומית כוללת גם את מי שקשה יותר לחזר אחריו. כי בדרך לניצחון, אם נאבד את היכולת לגלות אמפתיה כלפי מי שאינם חלק מהקבוצה החברתית שלנו, יהיה קשה מאוד לתקן את ישראל. ובעצם, ייתכן שלא נצליח לתקן אותה כלל.