אי אפשר להילחם על הדמוקרטיה בישראל ולהתעלם מיהודה ושומרון

בשנת 2023 יצאו מאות אלפי ישראלים לרחובות כדי להגן על הדמוקרטיה הישראלית. הם נאבקו נגד החלשת בית המשפט, נגד פגיעה בעצמאות הייעוץ המשפטי ונגד ריכוז כוח רב מדי בידי הדרג הפוליטי. המסר היה ברור: דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב. היא מחייבת גם שלטון חוק, מוסדות מקצועיים ועצמאיים, ביקורת שיפוטית והגנה על זכויות.

אלא שהמאבק הזה סבל מנקודת עיוורון בולטת. ברובו הגדול הוא ביקש להציל את הדמוקרטיה בישראל, מבלי לעסוק במה שמתרחש במקביל ביהודה ושומרון. השאלה הפלסטינית נתפסה כעניין מדיני אחר, אולי חשוב, אבל כזה שאפשר להניח בצד כדי שלא לפצל את המחנה.

אי אפשר לקיים שלטון חוק בת"א ואנרכיה ביו"ש

כיום כבר ברור שאי אפשר לקיים את ההפרדה הזאת. בשנים האחרונות התחולל ביהודה ושומרון שינוי עמוק במערכות השלטון. סמכויות שהיו במשך שנים בידי גורמי הצבא והמנהל האזרחי הועברו במידה רבה למנגנונים אזרחיים הכפופים ישירות לדרג פוליטי, שמטרתו המוצהרת היא להרחיב ולבסס את ההתיישבות הישראלית. בתוך כך, נחלש מאוד מעמדו של המנהל האזרחי, שהיה גורם מרכזי בניהול חיי האוכלוסייה הפלסטינית ובשמירה על זכויותיה, והיכולת של גורמי המקצוע להציב שיקולים משפטיים ומנהליים מול המדיניות הפוליטית הצטמצמה.

במקביל, נחלשו מנגנוני האכיפה. האלימות מצד ישראלים נגד פלסטינים הפכה לתופעה חמורה ומתמשכת, וברוב המקרים אין מולה אכיפת חוק אפקטיבית. לא מדובר רק במחדלים נקודתיים של שוטר או חייל. כאשר תיקים אינם נחקרים כראוי, כאשר עבריינים אינם מובאים לדין, וכאשר מוקמים מאחזים בלתי חוקיים או נעשות פעולות של השתלטות על קרקע בלי תגובה אפקטיבית של המדינה - נוצר מסר ברור בשטח: יש מי שהחוק חל עליו ויש מי שיכול להניח שלא ייאכף נגדו.

כל זה מתרחש בזמן שבישראל עצמה מתנהל מאבק שיטתי על כוחם של שומרי הסף. הניסיון להחליש את מעמד היועצים המשפטיים, העימות המתמשך עם היועצת המשפטית לממשלה, המהלכים לשינוי מעמדו והרכבו של בית המשפט והמאבק נגד עצמאותם של גורמי מקצוע - אינם זהים למה שקורה ביהודה ושומרון. אבל הם גם אינם מנותקים ממנו.

מי שרואה בייעוץ המשפטי מכשול למדיניות הממשלה, מי שרואה בביקורת שיפוטית התערבות בלתי לגיטימית של משפטנים בהחלטות נבחרי הציבור, ומי שמבקש להחליף שיקול דעת מקצועי בנאמנות למדיניות השר - יישם את התפיסה הזאת לא רק ביחסי הממשלה ומערכת המשפט בירושלים, אלא, וביתר שאת, במקום שבו למדינה יש כוח שלטוני עצום, והפיקוח הציבורי עליו ממילא חלש יותר: יהודה ושומרון.

ושם המחיר מוחשי במיוחד. אין מחלוקת על חובתם של גורמי הביטחון להילחם ללא פשרות בטרור הפלסטיני ולהגן על אזרחי ישראל המתגוררים ביהודה ושומרון. גם שאלת עתידו המדיני של האזור שנויה במחלוקת עמוקה. אפשר לתמוך במדינה פלסטינית, להתנגד לה או לחשוב שאין כיום פתרון מדיני מעשי. אבל אף אחת מהמחלוקות האלה אינה מייתרת את הדרישה לשלטון חוק.

יש מי שהחוק חל עליו, ויש מי שיכול להניח שלא

מדינה דמוקרטית אינה יכולה להשלים עם מצב שבו אלימות כלפי פלסטינים אינה זוכה לאכיפה אפקטיבית; שבו שיקולים אידאולוגיים מחליפים שיקול דעת מקצועי בניהול השטח; שבו בנייה בלתי חוקית נאכפת באופן מפלה בהתאם לזהות הבונה; או שבו גורמי מדינה מסייעים, במעשה או במחדל, לדחיקת אוכלוסייה פלסטינית ממקום שבו היא חיה כדין.

יש גם שאלה עמוקה יותר. ישראל מפעילה כבר עשרות שנים סמכויות שלטוניות נרחבות במרחב שבו חיים ישראלים ופלסטינים, הכפופים למסגרות משפטיות שונות ונהנים מרמות שונות מאוד של זכויות והגנה מצד רשויות המדינה. גם מי שסבור שהמצב הזה נובע מסכסוך שטרם נפתר ואינו מקבל את כל הטענות המושמעות נגד ישראל בזירה הבין-לאומית, אינו יכול להתעלם מן המתח ההולך וגובר בינו לבין הערכים הדמוקרטיים שישראל מבקשת לייחס לעצמה.

מחאת 2023 הבינה היטב שאין דמוקרטיה בלי שומרי סף. אבל חלקים גדולים ממנה ניסו ליצור הפרדה נוחה: כאן נילחם על הדמוקרטיה, ואת יהודה ושומרון נשאיר למחלוקת המדינית של יום אחר. המציאות מראה שהפרדה זאת אינה אפשרית.

אי אפשר לקיים תרבות של שלטון חוק בתוך ישראל ותרבות סותרת מעבר לקו הירוק. אותם מוסדות, אותה ממשלה ואותה תרבות שלטונית פועלים בשני המקומות. כאשר מעבירים מסר שלפיו אנשי המקצוע צריכים להתיישר עם הדרג הפוליטי, כאשר הייעוץ המשפטי נתפס כאויב וכאשר אכיפה הופכת לסלקטיבית - אי אפשר לצפות שהשחיקה תיעצר במקום נוח כלשהו על המפה.

מי שמבקש להגן על אופייה הדמוקרטי של ישראל צריך אפוא להרחיב את המבט. המאבק אינו יכול להסתכם בהגנה על עצמאות בית המשפט ועל היועצת המשפטית לממשלה. הוא חייב לכלול גם דרישה לשלטון חוק אמיתי ביהודה ושומרון: אכיפה שוויונית ונחושה נגד אלימות ופשיעה של ישראלים, עצמאות מקצועית של גורמי הצבא והמנהל, והצבת גבולות ברורים לשימוש בכוח השלטוני כלפי האוכלוסייה הפלסטינית.

אין צורך להסכים על פתרון שתי המדינות כדי להסכים על כך. די לקבל ברצינות את העיקרון שעמד בלב המחאה: שלטון דמוקרטי אינו נמדד רק בשאלה מי מחזיק בכוח, אלא גם בגבולות שמוצבים להפעלתו. הגבולות האלה אינם מסתיימים בקו הירוק.

>>> אל"ם (במיל') עו"ד פנינה שרביט ברוך, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ויו"ר פורום דבורה