אין להם יותר את הפריווילגיה לשחק פוליטיקה קטנה

הציבור הישראלי עייף. באמת עייף. הוא עייף מהמלחמה, מהשכול, מהוויכוח האין-סופי, מהכישלונות ומהתחושה שהמדינה נמצאת כבר שנים בתוך משבר שאין לו סוף. הוא מאוכזב ומתוסכל, ובעיקר - הוא פשוט רוצה לחזור לנורמליות.

הציבור רוצה מנהיגות שאפשר לסמוך עליה. אנשים שהוא מאמין שבאמת אכפת להם ממנו ומהמדינה. אנשים שמוכנים לשים את עצמם קצת בצד, לוותר על עוד מנדט או עוד תרגיל פוליטי, ולעשות את מה שצריך כדי להוציא את ישראל מהמקום שבו היא נמצאת.

לכן, אחרי כל מה שעברנו, לראשי מפלגות האופוזיציה אין יותר את הפריווילגיה לשחק פוליטיקה קטנה. הם צריכים להודיע עכשיו, עוד לפני הבחירות, על כלל פשוט: מי שיקבל את מספר המנדטים הגדול ביותר במחנה האופוזיציה, זמן מסוים לפני הבחירות (אני הייתי מגדיר חודשיים), יהיה המועמד של כולנו לראשות הממשלה.

מה הציבור רוצה

אני חושב שהיום ברור למדי מי צפוי להיות האדם הזה: גדי איזנקוט. אבל העיקרון חשוב יותר מהאדם. הציבור צריך לדעת מראש שאין כאן משחקים, אין תרגילים ואין אפשרות שאחרי הבחירות המפלגה הגדולה בגוש תמצא את עצמה מחוץ למשחק כי מישהו אחר הצליח לתפור קואליציה פוליטית.

לא איחוד. לא רשימה משותפת. לא ויתור של אף מפלגה על הזהות שלה. להפך. בנט ולפיד צריכים לרוץ על הניסיון והתוכניות שלהם, ליברמן על החוזקות האישיות והנבחרת שלו, והדמוקרטים על האג'נדה האידיאולוגית החדה והברורה שלהם. כל אחת צריכה לנהל קמפיין חזק ולהסביר למה כדאי להצביע דווקא לה. אבל כולן צריכות לומר דבר אחד מראש: אנחנו מתחרות על המנדטים, אבל מכירות מראש בלגיטימציה של המפלגה הגדולה ביותר במחנה להרכיב את הממשלה.

זה אולי נשמע כמו כלל טכני, אבל הוא ממש לא. כי הציבור, ובעיקר ציבור מצביעי האופוזיציה, לא מחפש רק מנהיג שאפשר לסמוך עליו. הוא מחפש סימן שאפשר שוב לסמוך על הפוליטיקה. הוא רוצה לראות שהפוליטיקאים מבינים שהמדינה עברה משהו גדול מהם, ושגם הם מוכנים להתנהג בהתאם.

במובן הזה, איזנקוט הוא כרגע תשובה מאוד חזקה לצורך הזה. לא כי הוא מושלם, ולא כי כולם מסכימים איתו על הכול. אלא כי לפחות על פי המחקרים שאנחנו (ואחרים) מבצעים, הוא מייצג יותר מכולם משהו שהציבור איבד ומחפש בנרות: אכפתיות, חיבור, יושרה, ובעיקר תחושה שבמובן העמוק ביותר אכפת לו מהחברה הישראלית הרבה יותר משאכפת לו מעצמו. אחרי השנים האחרונות, אלה לא תכונות שוליות. אלה בדיוק התכונות שהופכות אדם למישהו שאפשר לתת בו אמון, ומייצרות את תחושת הנחמה שהציבור הישראלי זקוק לה כל כך.

מה הציבור צריך

אבל לא פחות חשוב מאיזנקוט הוא האופן שבו המחנה כולו יתנהל מולו - ומול מי שייבחר בסופו של דבר. הכרזה מראש על תמיכה במנצח היא בעצמה מעשה של מנהיגות. היא אומרת לציבור: אנחנו רוצים לנצח יותר ממה שאנחנו רוצים לנצח זה את זה. אנחנו רוצים להחליף את הממשלה יותר ממה שאנחנו רוצים למקסם את הכוח האישי שלנו. אנחנו מוכנים לקבל מראש את תוצאות המשחק שאנחנו מבקשים מכם להשתתף בו.

וזה חשוב במיוחד, משום שממצא נוסף שעולה מסקרי העומק של הבחירות הללו הוא שהפרמטר החשוב ביותר עבור מצביעי האופוזיציה הוא פשוט: איך מזיזים את הממשלה הזו. כלומר, ציבור מצביעי האופוזיציה, יותר מכל דבר אחר, רוצה לנצח. הוא יעניש את מי שייראה לו כאילו הוא מוכן לסכן את הניצחון בשביל עצמו. בנט ולפיד כבר שילמו מחיר על התחושה הזו, כאשר רקמו את האיחוד ביניהם ונתנו לציבור את התחושה שהמנדטים שלהם חשובים להם יותר מגודל הגוש. להערכתי, ליברמן ימצא את עצמו באותו מקום אם ייתפס כמי שמסכן את הגוש כדי למקסם את כוחו. לעומת זאת, מי שיגיד עכשיו "אני רוצה כמה שיותר מנדטים למפלגה שלי, אבל מי שיהיה הגדול ביותר יהיה ראש הממשלה שלי", יוכל לשדר בדיוק את מה שהציבור מבקש לראות: אני מתחרה על הכוח, אבל אני לא שוכח בשביל מה ביקשתי אותו.

עבור הדמוקרטים, למשל, זה יכול להיות גם מהלך אלקטורלי מצוין. הוא מאפשר לבוחר להרגיש כאילו הוא מצביע בשני פתקים: בפתק אחד הוא מחזק את המפלגה שהוא מאמין בה ערכית ואידיאולוגית, ובאותו קול מבטיח שהמועמד המוביל במחנה יהיה ראש הממשלה. זה יכול להביא אליהם גם מצביעים אסטרטגיים שמסכימים איתם, אבל כרגע יושבים אצל איזנקוט משום שהם רוצים לחזק את המפלגה הגדולה בגוש.

שוב, אני לא קורא כאן לאיחוד. להפך. אני חושב שנתניהו יכול להפסיד דווקא לקבוצה של מפלגות בינוניות, שכל אחת מהן מביאה ציבור אחר וסיבה אחרת להצביע. "אויב גדול" אחד עלול דווקא להעיר את בוחרי הליכוד מרבצם. אני קורא למשהו אחר: גוש של תקווה. הרבה מפלגות, זהויות שונות, קמפיינים נפרדים - אבל כלל אחד ברור: מי שהציבור נתן לו הכי הרבה מנדטים במחנה, מקבל את הלגיטימציה להוביל אותו. כרגע, נתוני הסקרים מראים שאיזנקוט הוא הדמות הזו. אבל גם אם המפה תשתנה, העיקרון צריך להישאר.

כי גם מהונגריה למדנו שסחף יכול להיווצר ברגע האחרון. כדי לייצר סחף צריך מוקד, אבל צריך גם להאמין שהסחף הזה באמת יכול לשנות משהו. הציבור צריך לראות מולו מחנה שמסוגל להתאחד סביב מטרה בלי למחוק את ההבדלים בין המפלגות. פחות אגו. פחות תרגילים. פחות פוליטיקה קטנה. יותר אחריות. יותר שירות. יותר תקווה. אחרי הסיוט הזה, זה המינימום שהציבור רשאי לדרוש. וזה בדיוק מה שראשי האופוזיציה צריכים לתת לו.

>>> פרופ' עירן הלפרין הוא פסיכולוג חברתי ופוליטי. ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים