כשהכותל הופך לבמת כבוד לפוליטיקאים בזמן מערכת בחירות

יש מקומות שבהם הפוליטיקה צריכה לדעת לעצור. הכותל המערבי הוא אחד מהם.

עשרת ימי תשובה הם מהזמנים הקדושים ביותר בלוח השנה היהודי. אלפי אנשים מגיעים לכותל כדי להתפלל, לבקש סליחה ולייחל לשנה טובה יותר. זהו רגע שבו האדם הפרטי, על כאבו ותקוותיו, עומד מול מקום שהוא סמל של העם היהודי כולו.

לכן, קשה שלא להרים גבה לנוכח האופן שבו הפכה המרפסת המשקיפה על הכותל השנה, בזמן הסליחות, למעין יציע אח"מים: אומנים, אנשי ציבור, ובשיא גם פוליטיקאים, שזכו להגיע למקום הבולט ואף להוביל את אמירת הסליחות.

לגיטימי במידה מסוימת בעיני לארח במקום אומנים. אבל כאשר פוליטיקאים בכירים הופכים לחלק מהטקס הדתי הציבורי ומקבלים במה מיוחדת במקום הקדוש ביותר ליהודים, בעת מערכת בחירות, הגבול בין תפילה לבין אירוע ציבורי-פוליטי מתחיל להיטשטש.

השנה, הדברים בולטים במיוחד. ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר איתמר בן גביר השתתפו שניהם במעמדי הסליחות בכותל והובילו חלקים מהתפילה. בעיצומה של מערכת בחירות, כאשר כל הופעה פומבית של נבחר ציבור נבחנת בכלי משפטיים מדוקדקים גם דרך ההשפעה התדמיתית שלה, קשה שלא לשאול: מי בדיוק החליט ואישר שהכותל צריך להיות במה עבור פוליטיקאים?

אבל זו אינה הפעם הראשונה שבה עולה התחושה שבכותל יש מי שמקבלים יחס של מלכים, בעוד אחרים נדרשים להילחם על עצם הזכות להיות שם, והכל תלוי ברצונו ובגחמותיו של רב הכותל.

רק בפסח האחרון, כאשר הכניסה לכותל הוגבלה מאוד לציבור בשל הנחיות הביטחון שנגזרו ממלחמת איראן, דווח כי אליעזר ברלנד, שהורשע בעבירות מין וריצה עונש מאסר, היה בין המעטים שקיבלו אישור להיכנס לאזור הסגור, בליווי משטרתי. הקרן למורשת הכותל טענה שלא הייתה מעורבת בהחלטה, והמשטרה טענה כי הכניסה אושרה במסגרת מתווה שנועד לסייע לקשישים ולנכים.

האירוע הזה מעלה שאלה מטרידה: מהם בדיוק הקריטריונים? מתי מותר לחרוג מהכללים, ולמען מי? ומדוע נדמה שוב ושוב שהכללים גמישים יותר כאשר מדובר באנשים בעלי מעמד, כוח או חשיפה ציבורית?

הבעיה אינה אדם כזה או אחר. הבעיה היא העיקרון. הכותל אינו אמור להיות מקום שבו מחלקים כרטיסי VIP. הוא אינו אולם אירוח לאח"מים, אינו אולפן טלוויזיה, ובוודאי שאינו תפאורה לקמפיין פוליטי. הוא מקום שבו כולנו אמורים להיות שווים. פוליטיקאי ומתפלל מן השורה, איש ציבור ואזרח אלמוני, אישה וגבר, חילוני ודתי.

דווקא משום שהכותל שייך לכולנו, האחריות של הקרן למורשת הכותל ושל מי שמנהלים את המקום גדולה כל כך. נדרשים כללים שקופים, שוויוניים ועקביים. לא יחס של כבוד מלכים למי שמפורסם או מקורב, ולא חריגים שמייצרים תחושה שהכותל שייך לחזקים יותר. התחושה היא כי הקרן למורשת הכותל מפירה פעם אחר פעם את החוזה הזה שיש לה עם הציבור ופועלת נגד מהותה שלה.

אם הקרן למורשת הכותל רוצה באמת לכבד את הציבור, היא צריכה לתת לו להתפלל בשקט. בלי יציעי כבוד, בלי אח"מים ובלי פוליטיקה.

כל זאת, וכשברקע מחדל האבטחה נחשף בכותל, במסגרתו התגלה כי בימים בהם מאות אלפי עברו בשערי הכותל לא נערך כל בידוק ביטחוני לנכנסים, דבר שסיכן באופן ודאי את המתפללים ואת הכותל עצמו, מוכיח שוב כי רב הכותל רבינוביץ והקרן מורשת הכותל חוטאים למקום הקדוש וחוטאים לתפקידם, והגיע הזמן לעשות לדבר סוף. על מדינת ישראל לעשות שידוד מערכות ולבדוק באמת כיצד מתנהל המקום הקדוש לעם היהודי.

>>> יוכי רפפורט היא מנכ"לית נשות הכותל