ה"מרגלים" החדשים של איראן: עיתונאים, אומנים וכל מי שיש לו אינסטגרם

ניסיתי למצוא להצעת החוק החדשה באיראן שם טוב בעברית. משהו מקצועי, מדויק, משפטי, כזה שיגרום לכם לחשוב שקראתי את כל 33 הסעיפים ולא רק איבדתי כמה שנים מהחיים בדרך. התרגום הקרוב ביותר מפרסית הוא "הצעת החוק למאבק בחדירה זרה". אבל בעיקרון, אני בעד לקרוא לה "חוק הפרנויה".

בימים האחרונים, הפרלמנט האיראני אישר את העקרונות הכלליים של הצעת חוק שמבקשת להרחיב מאוד את ההגדרה של "חדירה זרה". במילים פשוטות, זו הצעה שנועדה לתת לרשויות כלים רחבים יותר לזהות, לפקח ולהעניש פעילות שהן רואות כריגול, השפעה זרה או שיתוף פעולה עם גורמים מחוץ לאיראן. בעוד שהצעת החוק עדיין לא נכנסה לתוקף, וכל סעיפיה עוד צריכים לעבור אישור סופי, הכיוון שלה די ברור.

כך מנסים בטהראן לחנוק את הפצת המידע מתוך המדינה

לפי הנוסחים שפורסמו, לא צריך בהכרח להעביר מפה של בסיס צבאי ל-CIA כדי להסתבך עם המשטר. גם שיחה עם עיתונאי זר, שליחת תמונה או סרטון לאדם שעוסק בתקשורת מחוץ לאיראן, קשר עם שגרירות, שיתוף פעולה עם אוניברסיטה זרה, השתתפות בסדנה בין-לאומית, קבלת מלגת לימודים או יצירה אומנותית בתמיכה מחו"ל יכולים לדרוש דיווח או אישור מראש. כן, גם אומנות. כי כידוע, הסכנה האמיתית ליציבות הרפובליקה האיסלאמית אינה אינפלציה, מחסור במים או רשת חשמל שקורסת. היא כנראה סרט קצר בפסטיבל בצרפת.

לפי ההצעה, אזרחים וארגונים יידרשו להירשם במערכת ממשלתית ולדווח על קשרים עם מוסדות זרים. ריאיון לכלי תקשורת שהמשטר מגדיר כעוין עלול להפוך לעבירה פלילית, וגם עבודה אקדמית, מחקרית או תרבותית עלולה להוביל למאסר או לאיסור מקצועי אם הרשויות יחליטו שהיא מציגה את איראן באור שלילי או פוגעת באמון הציבור במערכת.

ופה אני חייבת לעצור.

אם פרסום המציאות פוגע באמון הציבור במערכת, אולי הבעיה היא לא בפרסום. אולי הבעיה היא במערכת.

בכל מקרה, זה לא עניין חדש. כל כמה חודשים, כשיציבות המשטר מתערערת, קורה משהו דומה. פעם מפרסמים רשימה שחורה, פעם עוצרים עיתונאי, פעם מחרימים רכוש של אומן או ספורטאי ופעם מחליטים שכל אדם שדיבר עם מישהו מחוץ לאיראן הוא כנראה ג'יימס בונד חדש.

ברשימות שפורסמו לאחרונה הופיעו שמות של ארגונים, פעילים חברתיים, אנשי תקשורת ואומנים. קשר איתם, שיתוף פעולה איתם או העברת מידע אליהם עלולים לשמש את הרשויות כדי להאשים אזרח איראני בשיתוף פעולה עם האויב. זה לא אומר שלייק או עוקב באינסטגרם לבדם שולחים כרגע אדם לכלא, אבל כשניסוח החוק רחב, החוקר הוא מטעם משמרות המהפכה והמשפט מתקיים בבית דין מהפכני - גם עוקב תמים יכול פתאום להיראות מאוד דרמטי.

הופכים כל אזרח איראני לסוכן פוטנציאלי

נפלה בחלקי הזכות לעבוד באחד הארגונים המשפיעים ברשימה, המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, ולהיות חברה של כמה מהאנשים שסומנו בה. אבל איכשהו, זה לא מנע מאיראנים להמשיך לפנות אליי, לשתף אותי בסיפורים על חיי היום-יום שלהם ואפילו לשלוח לי יותר הודעות מבעבר.

אל תיראו כל כך מופתעים. אני גרועה במתמטיקה, אבל זו משוואה די פשוטה: המשטר חושב שאת מסוכנת + את נמצאת ברשימה השחורה שלו = האיראני הממוצע מבין שאת כנראה בצד שלו. ובשיא הכנות, זו מחמאה.

מאז גיל 18 אני איכשהו על הרדאר שלהם, ולא ממש משנה במה עסקתי. כשחקנית: פועלת לשטיפת מוח; ככותבת: מרקיבה מוחות ומפיצה תעמולה; כמגישת הסכת בפרסית: משלמת לאנשים כדי שישקרו בריש גלי. אני מחכה ליום שבו יאשימו אותי גם בהכחדת הדינוזאורים.

אין לזה באמת סוף. כשהמסקנה נקבעת מראש, כבר אפשר להתאים אליה כל סיפור. שיחה היא ריגול, אומנות היא חתרנות, כתיבה היא תעמולה, ריאיון הוא שיתוף פעולה עם האויב. ואם לא עשית שום דבר, כנראה פשוט הסתרת את זה טוב מאוד. אבל בואו נחזור לפרנויה.

הרפובליקה האיסלאמית עצמה מפעילה כבר שנים מערכי השפעה ברשת. אלפי חשבונות מזויפים, בוטים ודמויות שנראות אמיתיות לחלוטין מגיבים, מפיצים מסרים, מפרסמים פוסטים ומנסים לעצב דעת קהל, גם בישראל. חלקם נראים כל כך אמיתיים, שאדם רגיל בישראל יכול לנהל איתם שיחה ארוכה בלי להבין שמאחורי החשבון עומד מערך השפעה המזוהה עם המשטר. תמונת פרופיל, כמה פוסטים על שלום, אולי דגל ישראל קטן בביו, והינה קיבלתם "בחור מודאג מתל אביב" שיושב בכלל מול מחשב באיראן.

ואז אותו משטר מחוקק חוק נגד חדירה זרה. כלומר, כשהם מנסים להשפיע עלינו, זו "הסברה". כשאזרח איראני שולח לעיתונאי סרטון של הפסקת חשמל, זו חדירה. פסיכולוגית, אנשים נוטים לפחד יותר מכול ממה שהם עצמם עושים לאחרים, ומי סובל מזה? כרגיל, העם האיראני.

במקום לאשר חוקים שיעזרו למשפחות לסגור את החודש ולספק אוכל לילדים, הם צריכים להתחיל לבדוק את רשימת העוקבים שלהם באינסטגרם. במקום לטפל באינפלציה, באבטלה, במשבר המים, בהפסקות החשמל ובמחסור בגז, הפרלמנט עוסק בשאלה אם סטודנט איראני דיבר עם אוניברסיטה בחו"ל בלי למלא טופס ממשלתי. במקום לשאול למה אזרחים רוצים לדבר עם כלי תקשורת זרים, המשטר פשוט מנסה להפוך את השיחה לעבירה.

משטר לגיטימי לא מצנזר את האמת בפני האזרחים שלו. הוא לא מבקש מתושבים להסיר עוקבים, לא רואה בכל אומן סוכן חוץ ולא נכנס למלחמות בכל רחבי המזרח התיכון במקום לטפל במשברים שהוא עצמו יצר. משטר שבטוח בעצמו גם לא מפחד מתמונה, מסרטון, מריאיון או מפודקאסט.

הרפובליקה האיסלאמית לא באמת מפחדת מחדירה, היא מפחדת מחשיפה. היא מפחדת שאזרח איראני יספר לעולם שאין לו מים בברז, שאין חשמל בבית, שאין לו כסף לתרופות, שחבר שלו נעצר, שאישה הותקפה בזמן מעצר, שאומן לא יכול ליצור, שעיתונאי לא יכול לתעד. היא מפחדת שהעולם ישמע את הכול ישירות מהאיראנים, בלי שהמשטר יוכל לעמוד באמצע ולתרגם אותם בצורה שנוחה לו.

אז כן, "הצעת החוק למאבק בחדירה זרה" הוא כנראה השם המקצועי. אבל בינינו? "חוק הפרנויה" נשמע הרבה יותר קליט.

>>> סוגנד פאחרי היא ילידת איראן, שחקנית ואנליסטית במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA). פאחרי, ששיחקה בסדרה "טהרן" ומובילה יוזמות תוכן בפרסית לקהל האיראני, נבחרה לרשימת Forbes Israel 30 Under 30 לשנת 2026