ביטחון מים לא יכול להסתמך רק על התפלה

לפני כ-40 שנה השכילה ישראל להתכונן למחסור במים. מקבלי ההחלטות הבינו שקצב גידול האוכלוסייה והאתגרים הגיאוגרפיים לא מאפשרים להמשיך ולהסתמך רק על הגשם, על הכנרת ועל מאגרי מי התהום, והחלו לתכנן מערכת מים המתאימה למדינה המתמודדת עם שנות בצורת. ההשקעה במחקר ובפיתוח של טכנולוגיות התפלה הייתה החלטה אסטרטגית וחדשנית, שנשענה על ראייה ארוכת טווח וסייעה להבטיח את אספקת המים בישראל כיום.

• משבר המים: למה זה קרה, מתי זה יסתיים - ומה הסיכון לאירוע חוזר?

אבל הצלחת ההתפלה אינה מצדיקה תלות כמעט מוחלטת בה. ניהול סיכונים נכון אינו מחליף תלות במקור אחד בתלות במקור אחר. הוא מחייב גיוון, ביזור, גיבוי ושמירה על כמה מקורות מים עצמאיים ככל האפשר.

האירוע שבו הושבתו כמעט שבוע במקביל חמישה מתוך ששת מתקני ההתפלה הגדולים המחיש את הבעיה. סערה חריגה בים התיכון הובילה כמויות גדולות של חול, בוץ ואצות אל פתחי השאיבה ויצרה עכירות שסיכנה את מערכות הסינון. החקלאים בדרום התבקשו לעצור או לצמצם את ההשקיה, רשויות מקומיות נקראו להפסיק להשקות גינות ויישובים נערכו לשיבושים באספקת המים.

אפשר להתווכח אם הסערה המסוימת הזאת נגרמה ממשבר האקלים. אבל הוויכוח מחמיץ את העיקר: מערכת מים לאומית אינה יכולה להיות תלויה במספר קטן של מתקנים, הפרוסים לאורך אותו חוף, שואבים מאותו ים וחשופים בעת ובעונה אחת לסערות, לזיהום ימי, לתקלות טכניות, למחסור באנרגיה, למלחמה ולפגיעה מכוונת.

כאשר חמישה משישה מתקנים גדולים מושבתים כמעט בו-זמנית, זו אינה רק תקלה תפעולית. זו אזהרה אסטרטגית מפני סיכון מערכתי - מצב שבו אירוע אחד פוגע בעת ובעונה אחת בחלקים רבים של המערכת.

ההתפלה העניקה לישראל ביטחון רב יותר מול בצורת, אך היא אינה פוטרת אותנו מהצורך לשמור על הכנרת, על האקוויפרים, על הנחלים ועל מי התהום, ובמקביל לפתח מקורות משלימים כמו קולחים ומים אפורים. מקורות המים הטבעיים אינם שריד לעבר שאפשר להזניח. הם עתודה אסטרטגית ומרכיב חיוני במערכת הגיבוי הלאומית.

הדבר נכון במיוחד לנוכח משבר האקלים. בצורות ממושכות, שיטפונות, שרפות, זיהום מקורות מים, חדירת מי ים לאקוויפרים וסערות חריגות אינם עוד תרחישים תאורטיים. לכן השאלה איננה אם ישראל צריכה התפלה - היא בהחלט צריכה - אלא אם נבון לבנות את ביטחון המים שלנו על פתרון מרכזי אחד. התשובה היא לא.

התשתית החסרה: טיפול מתקדם בשפכים

אחד הצעדים החשובים ביותר לביזור מקורות המים הוא הרחבת מתקני הטיפול בשפכים ושדרוגם לטיפול שלישוני באיכות גבוהה. ישראל היא אומנם מובילה עולמית בשימוש בקולחים, אך עדיין קיימים פערים באיכות הטיפול, בתשתיות ההולכה, באגירה וביכולת לספק מים מטוהרים בבטחה ובהיקף הנדרש.

טיפול מתקדם בשפכים מאפשר להפוך מים שכבר השתמשנו בהם למשאב זמין ויציב יחסית. במקום למפגע סביבתי הוא יכול לצמצם את תלות החקלאות במים שפירים, להקטין את זיהום הנחלים, הקרקע ומי התהום, ולהותיר כמות גדולה יותר של מים שפירים לצריכה ביתית. בניגוד למתקני התפלה המרוכזים לאורך החוף, ניתן לבזר מתקני טיהור והשבה ברחבי הארץ וליצור מערכת גמישה ועמידה יותר.

לחקלאות אין תמיד אפשרות להמתין עד שהמערכת תתאושש. למשקי הבית קיימים מאגרים וניתן, לזמן מוגבל, לצמצם צריכה. אבל גידול שלא הושקה במועד עלול להיהרס, והנזק ליבול, להכנסת החקלאים ולביטחון המזון אינו ניתן לתיקון באמצעות אספקת מים מאוחרת. לכן, השקעה במתקני טיהור שפכים, במאגרי קולחים ובצינורות הולכה היא גם השקעה בביטחון המזון של ישראל.

לצד זאת, יש להסדיר שימוש בטוח במים אפורים, לצמצם דליפות ופחת מים, לעודד חיסכון והתייעלות ולהרחיב אגירה מקומית. יש להגן על אזורי החלחול של מי הגשמים, למנוע זיהום ושאיבת יתר של מי התהום ולצמצם בנייה האוטמת את הקרקע ומגבירה הצפות. כל אלה אינם צעדים סביבתיים שוליים, אלא שכבות הגנה במערכת ניהול הסיכונים הלאומית.

נוסף על כך, יש להבטיח שמערכות המים החיוניות יוכלו להמשיך לפעול בעת פגיעה באספקת האנרגיה, באמצעות שילוב של מקורות אנרגיה, אנרגיה מתחדשת, אגירה ומערכות גיבוי.

בכיוון ההפוך

מקבלי ההחלטות היום, לא רק שנמנעים מתכנון ארוך טווח בהתאם לאתגרי הקיימות הגלובלים, ואינם מקדמים פיתוח בר קיימה בהחלטותיהם. אלא גם פועלים בכיוון ההפוך: הן מעמיקות את התלות בתשתיות מזהמות וריכוזיות ומסכנות את מקורות המים והשטחים הפתוחים. הרחבת החיפוש אחר גז, הקמת תחנות כוח נוספות המונעות בגז, בנייה של תחנת כוח על גבי האקוויפר בקסם, קידום משרפות פסולת תחת הכותרת "השבת אנרגיה", שינוע נפט והפשרת שטחים פתוחים לבנייה מגדילים את סכנת הזיהום, אוטמים קרקעות, מקטינים חלחול של מי גשמים ומחריפים הצפות ואיי חום. מדיניות כזו אינה רק בעיה סביבתית - היא מחלישה את החוסן הלאומי ואת מערכת ההגנה על מקורות המים.

יש לנו מילה למצב שבו מערכת שלמה מתעלמת מסיכונים ידועים, מסתמכת על הנחות עבר, ומסננת החוצה את האזהרות שסביבה: קונספציה. למדנו ביוקר מה קורה כשהיא קורסת. חוסן לאומי אינו נבחן ביום שבו הכול עובד, אלא ביכולת להערך מראש ליום שבו כמה דברים משתבשים יחד.

• הכתובת הייתה על הקיר? הדוח שהתריע על הנזק למתקני ההתפלה

מדינת ישראל היא חלק מהמערכת האקולוגית של כדור הארץ. אי אפשר לבודד אותה באמצעות גדר, כיפת ברזל או מתקן התפלה אחד נוסף. כדי להבטיח את קיומה ואת עתיד הדורות הבאים, עליה להפסיק להגדיל את תלותה בתשתיות מזהמות ופגיעות. ולהאיץ השקעה במחקר, בפיתוח ובהקמה של תשתיות לאומיות בת קיימה.

השיח הפוליטי כיום מצביע שקשה למקבלי ההחלטות - וגם לרבים מאלה השואפים להחליף אותם - להבין שאחרי הביטחון הצבאי, החוסן הלאומי צריך לעמוד בראש סדר היום. לא כנושא שולי של “איכות הסביבה”, אלא כליבת מדיניות הביטחון של ישראל: מים, מזון, אנרגיה, בריאות, יערות, חופים, תשתיות ויכולת המשק לתפקד בשעת חירום.

לפני 40 שנה ידעה ישראל להביט קדימה, לזהות את סכנת הבצורת ולהקים בהדרגה מערכת התפלה. כיום נדרשת אותה חשיבה ארוכת טווח - אך בתנאים מורכבים יותר. האתגר הנוכחי אינו רק לייצר עוד מים, אלא לבנות מערכת מגוונת, מבוזרת ועמידה, שבה כשל של מקור אחד אינו משבית את המערכת כולה.

וזה הזמן לפעול. אחרת, אפשר כבר להקים ועדת חקירה ממלכתית. המחדל הבא כבר מופיע בדוחות, בתחזיות ובמפות הסיכון. השאלה היחידה היא מי יבחר, ועליו תיפול האחריות.

>>> פרופ' יהודה כהנא הוא מייסד SDG ישראל; יעל איפרגן גיני היא מנכ"לית SDG ישראל