הרוב כבר כאן. צריך רק להפסיק לפחד ולהתחיל לדבר עליו (נכון)

יש נקודת מוצא אחת שאסור לפספס: על פי כמעט כל הסקרים, לגוש השינוי, זה שרוצה להחליף את הממשלה, יש רוב ברור על פני הקואליציה הנוכחית. מדובר בכ-70 מנדטים, פלוס מינוס שניים, מול כחמישים. בכל מערכת דמוקרטית נורמלית זה היה אמור להספיק, ובגדול, כדי להחליף ממשלה כושלת.

אבל בישראל של היום האתגר הוא לא רק איך לנצח את הבחירות. האתגר האמיתי הוא מה יקרה ביום שאחרי. כי אם הממשלה הבאה רוצה לבצע שינויים בביטחון, בכלכלה, בחינוך, במוסדות המדינה, ביחסים בין קבוצות בחברה ובשיקום האמון הציבורי, היא תזדקק לא רק לרוב בכנסת, אלא ללגיטימציה ציבורית רחבה. לכן, אסור למחנה שרוצה להחליף את הממשלה לומר עכשיו אי-אמת, או אפילו חצאי אמת, רק כדי לייצר תמונה אלקטורלית נוחה יותר. להפך. כאן בדיוק נדרשת מנהיגות אמיתית: היכולת לומר לציבור את האמת גם כשהיא מורכבת, ובו בזמן לעצב שיח ציבורי חדש במקום להיכנע לשיח הקיים.

המציאות המספרית נעשתה ברורה עוד יותר בימים האחרונים. לאחר האיחוד של שלוש המפלגות הערביות (חד"ש, תע"ל ובל"ד), ובתרחיש של חיבור סגלוביץ לרע"ם, גודלו המספרי של גוש האופוזיציה גדל, משום שהצפי הוא שאחוז ההצבעה בחברה הערבית יעלה, וסך המנדטים של המפלגות הערביות יעלה מעשר בכנסת הנוכחית לאזור ה-16-14 מנדטים. אבל יש כאן פרדוקס שחשוב לכתוב גם אותו: ככל שמספר המנדטים של המפלגות הערביות גדל, ולמרות שהוא מגדיל את גוש האופוזיציה, כך קטן הסיכוי לממשלה שתעבור את סף 61 בהתבססות על מפלגות האופוזיציה הציוניות בלבד - ובהנחה שתומכי האופוזיציה אינם רוצים להחזיר לשלטון מפלגות שנמצאות כיום בקואליציה (כלומר, ללא הליכוד, הציונות הדתית והחרדים).

זו לא פרשנות. זו אריתמטיקה. ומי שמציג לציבור תמונה אחרת, כאילו אפשר בוודאות להקים ממשלת שינוי יציבה של מעל 61 מנדטים, בהתבסס רק על מפלגות אופוזיציה ציוניות, פשוט לא אומר לו את כל האמת. כל האמת היא שבהינתן שלא יהיו שינויים גדולים, לגוש השינוי תהיה תמיכה של רוב בציבור הישראלי, אבל לא בהכרח את הרוב אותו מגדירים רוב מנהיגי הגוש כסף הנדרש, והוא 61 מנדטים של ארבעת המפלגות הציוניות של גוש האופוזיציה.

אז למה אני טוען שבכל זאת יש כאן רוב ברור? כי ממש בכל פרמטר אחר, חוץ מזה שאותו הכתיב נתניהו, לגוש השינוי יהיה רוב חד-משמעי ולגיטימי. כל אחד מהפרמטרים חשוב בפני עצמו, והשילוב ביניהם יכול וצריך להיות מקור עצום ללגיטימציה, אם מנהיגי הגוש רק יפסיקו להיות "פראיירים" ולשחק לפי חליל גבולות הלגיטימציה שקבע נתניהו.

ראשית, על פי כל סקר מהימן, לגוש השינוי יש "רוב ציוני ברור". כאן צריך להיות זהירים. במדינה דמוקרטית ששואפת לשוויון אזרחי מלא בין יהודים לערבים, עצם הצורך לדבר במונחים של "רוב ציוני" מעורר (בי לפחות) אי-נוחות. אבל דווקא משום כך צריך לדבר עליו בכנות: כרגע, חלק גדול מהציבור היהודי חושש מאוד מהאפשרות שממשלה תישען על שותפות עם מפלגות ערביות (או באופן רחב יותר, כאלו שאינן ציוניות). ההתעלמות מהחשש הזה לא תעלים אותו. להפך. אם איזנקוט, למשל, יעמוד בראש הממשלה הבאה, הבסיס הפוליטי שלה יהיה רוב ציוני ברור. זהו מסר שמטרתו להרגיע חששות אמיתיים, ובכך דווקא לאפשר את השלב הבא: שותפות לגיטימית בין יהודים לערבים. כלומר, לדוגמה, רוב של 56-48 בקרב המפלגות הציוניות (בהינתן שמגדירים חרדים ככאלו), הוא על פי כל פרמטר, רוב ציוני מובהק. לא יכול להיות שהקואליציה גם תעשה דה-לגיטימציה למפלגות הערביות, וגם תדרוש ממנהיגי האופוזיציה להשיג רוב מתוך כלל הציבור, שכולל את אותן מפלגות. אם יש דה-לגיטימציה למפלגות ערביות (ואני כמובן נגד), אז רוב לגיטימי צריך להיות מתוך השלם שלא לוקח את המפלגות הללו בחשבון (בדוגמה שנתתי, מתוך 104 ולא 120). אז רוב ציוני יש לנו.

שנית, לקואליציה של גוש השינוי צפוי להיות גם "רוב ישראלי ברור". אם לממשלה הזאת יצטרפו גם נציגים ערבים שמכירים בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מקבלים את כללי המשחק הדמוקרטיים ותומכים בשיתוף פעולה יהודי-ערבי ובשירות אזרחי לכולם - הרי שנוצר רוב ישראלי רחב עוד יותר. מנסור עבאס ומפלגת רע"ם עם או בלי סגלוביץ, מקבלים כרגע את כל הפרמטרים הללו, והם השותפים האזרחיים האולטימטיביים מהפרספקטיבה של מי שאינו פוסל שותפות יהודית-ערבית. הטענה שלי, היא שהסתמכות על רוב ישראלי כזה, תיתפס לגיטימית יותר, כשיהיה ברור שהיא השכבה השנייה, שמתיישבת על השכבה הראשונה של הרוב הציוני שהזכרתי למעלה.

לבסוף, מעל שתי השכבות הללו, ורק לאחר שהן התבססו וקיבלו לגיטימציה ציבורית ברורה, תמיכה מבחוץ של מפלגות ערביות או חרדיות נוספות, מבססת רוב של תמיכה בקואליציה בנושאים ספציפיים, שהינו רוב מובהק של כשבעים מנדטים או יותר. לא הייתי מציע להוביל ממשלה שמתבססת באופן עמוק על תמיכה מבחוץ, אבל כשזה נוגע בנושאים ספציפיים, ולמטרות ממוקדות, ומחזק רוב יהודי וישראלי קיים, זה גם לגיטימי, וגם נכון ערכית.

הטעות הגדולה תהיה לנסות "למכור" עכשיו סיפור שאנחנו יודעים שאיננו נכון, למשל הבטחה לממשלה שתישען רק על רוב ציוני-יהודי, ושאינה כוללת את נתניהו או את החרדים. אולי זה יישמע טוב יותר לחלק מהמצביעים כיום. אבל אם זו לא תהיה המציאות ביום שאחרי, אותו גוש עלול לשלם על כך מחיר כבד. ממשלה שתקום כשחלקים גדולים בציבור ירגישו שהסתירו מהם את האמת תתחיל את דרכה עם גירעון של לגיטימציה.

לעומת זאת, אם כבר עכשיו נתקשר לציבור את התמונה האמיתית - שיש רוב ציוני ברור, ורוב ישראלי עצום - אפשר להגיע ליום שאחרי עם נרטיב הרבה יותר חזק: לא ממשלה שנולדה מקומבינה פוליטית, אלא ממשלה שקיבלה מנדט רחב מהציבור הישראלי. וזה בדיוק העניין. הבחירות הן לא המטרה. הן רק השלב הראשון. אנחנו נצטרך לחיות כאן גם ביום שאחרי. הממשלה הבאה תצטרך לקבל החלטות קשות, לבצע שינויים עמוקים ולבקש מהציבור הישראלי לתת לה אשראי. הדרך לעשות זאת מתחילה כבר עכשיו, בדרך שבה אנחנו מדברים על הרוב, הציוני והישראלי, שעומד מאחוריה.

>>> פרופ' עירן הלפרין הוא ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והיו"ר המייסד של מרכז אקורד