כל נשיאי ארה"ב הגיעו לאותה המסקנה: ישראל איננה נטל, אלא נכס אסטרטגי חשוב ביותר

בשבועות האחרונים עוררה פרופ' יעל שטרנהל דיון ציבורי כאשר העריכה כי אם ג'יי-די ואנס יתמודד בעתיד על נשיאות ארצות הברית, הוא עשוי לאמץ קו מסתייג מהמשך המחויבות האמריקנית לישראל, מתוך רצון לפנות לזרם הבדלני המתחזק במפלגה הרפובליקנית.

אולם, עוד לפני הדיון במדיניותו האפשרית, ראוי לבחון את שיקול דעתו של ואנס. הדיווחים שלפיהם סגן נשיא ארצות הברית היה נכון להיפגש עם קציני משמרות המהפכה של איראן במסגרת מהלך פיוס עוררו תהיות באשר לתפיסת עולמו האסטרטגית. בעיני מבקריו, עצם הנכונות להעניק לגיטימציה לארגון הנחשב בעיני ארצות הברית לגורם מרכזי בטרור האזורי מזכירה, במישור העקרוני, רעיון היפותטי שלפיו במהלך מלחמת העולם השנייה היה נשיא אמריקני מסכים להיפגש עם בכירי המשטר הנאצי כדי לבחון אפשרות לפיוס.

אכן, בשנים האחרונות מתחזקת בארצות הברית מגמה המבקשת לצמצם את המעורבות הבין-לאומית, להפחית את ההוצאות על בעלי ברית ולהפנות משאבים לטיפול בבעיות הפנים. זוהי עמדה לגיטימית, ובמבט ראשון ישראל עלולה להיתפס בעיני חלק מהציבור כעוד בעלת ברית יקרה. אולם, ההיסטוריה של יחסי ישראל-ארצות הברית מלמדת אחרת.

פעם אחר פעם הגיעו לבית הלבן נשיאים שלא הציבו את ישראל בראש סדר היום, ולעיתים אף הציגו עמדות מסויגות כלפיה. אך כשנחשפו להערכות הפנטגון ולדיוני המועצה לביטחון לאומי - השתנתה תפיסתם. הם הבינו כי ישראל איננה נטל, אלא אחד הנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר של ארצות הברית.

אין מדובר בשינוי אידאולוגי, אלא במעבר מהיגיון של קמפיין להיגיון של אחריות שלטונית. מועמד לנשיאות פונה לבוחרים; נשיא מכהן נדרש לבחון את פריסת הכוחות האמריקניים בעולם, את האיומים עליהם ואת מאזן הכוחות בין המעצמות. מנקודת מבט זו, ישראל איננה סמל פוליטי, אלא שותפה ביטחונית בעלת ערך ממשי.

בכירי מערכת הביטחון האמריקנית חוזרים ומדגישים נקודה זו. יושב ראש המטות המשולבים, הגנרל צ'רלס בראון, ציין כי המודיעין הישראלי מציל חיי חיילים אמריקנים במזרח התיכון; הגנרל דייוויד פטראוס הגדיר את ישראל כשותפה הצבאית האמינה והמיומנת ביותר של ארצות הברית באזור והסביר כי יכולתה לפעול עצמאית מול ארגוני טרור ומדינות עוינות מפחיתה עומס מעל הצבא האמריקני. עוד קודם לכן העריך הגנרל ג'ורג' קיגן כי תרומתה הביטחונית של ישראל לארצות הברית נאמדת בעשרות מיליארדי דולרים.

מכאן גם נובעת הטעות של מי שסבורים כי הברית בין המדינות נשענת בעיקר על אהדה ציבורית, קרבה ערכית או השפעת הקהילה היהודית. כל אלה קיימים, אך הם אינם מסבירים כיצד שרדה הברית יותר משבעה עשורים, תחת נשיאים רפובליקנים ודמוקרטים כאחד, למרות מחלוקות חריפות. מדיניות החוץ של מעצמת-על נקבעת בראש ובראשונה על בסיס אינטרסים. אילו חדלה ישראל לשרת אינטרס אמריקני, שום אהדה ציבורית לא הייתה מספיקה כדי לשמר את עומק היחסים.

ריצ'רד ניקסון המחיש זאת היטב. במסע הבחירות של 1968 ישראל כלל לא עמדה במרכז סדר יומו, ואף נחשפו לימים התבטאויות בעייתיות שלו כלפי יהודים. אולם, כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים וישראל ניצבה בפני מחסור חמור באמצעי לחימה, הורה ניקסון על הפעלת הרכבת האווירית האדירה. ההחלטה לא נבעה מחיבה מיוחדת לישראל, אלא מההבנה שתבוסתה הייתה נתפסת כניצחון סובייטי ומערערת את ההרתעה האמריקנית במלחמה הקרה.

גם ג'ימי קרטר, שלא נחשב לנשיא פרו-ישראלי מובהק ושיחסיו עם מנחם בגין היו מורכבים, השקיע מאמצים עצומים בהשגת הסכמי קמפ דייוויד משום שהבין כי שלום בין ישראל למצרים הוא אינטרס אמריקני ראשון במעלה. רונלד רייגן הרחיב באופן חסר תקדים את שיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני עם ישראל, אף שלא היסס להפעיל עליה לחץ כאשר סבר שהדבר משרת את האינטרס האמריקני. דווקא בתקופתו התקבע בממסד הביטחוני המונח "נכס אסטרטגי" ביחס לישראל.

גם דונלד טראמפ ממחיש את הפער בין רטוריקה למציאות. בראשית קמפיין 2016 הציג עצמו כמי שיהיה "ניטרלי" בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אולם כנשיא הכיר בירושלים כבירת ישראל, העביר אליה את השגרירות, הכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן וקידם את "הסכמי אברהם". אפשר לחלוק על המדיניות, אך קשה להתעלם מכך שלאחר שנחשף למכלול השיקולים האסטרטגיים בחר להעמיק את הברית.

אפילו ברק אובמה, שנתפס בישראל כביקורתי בשל יחסיו המתוחים עם ממשלת נתניהו והתנגדותו למדיניות ההתנחלויות, חתם על הסכם הסיוע הביטחוני הגדול ביותר שנחתם אי-פעם בין שתי המדינות - 38 מיליארד דולר לעשר שנים. בכך אימץ למעשה את הערכת הממסד הביטחוני שלפיה ישראל היא השקעה אסטרטגית ולא נטל תקציבי.

גם המחקר האמריקני מחזק מסקנה זו. מכוני מחקר מובילים ובהם RAND, CSIS, שירות המחקר של הקונגרס (CRS) ומכון וושינגטון, מצביעים שוב ושוב על תרומתה של ישראל בתחומי המודיעין, החדשנות הטכנולוגית, ההגנה מפני טילים, הלחימה בטרור וההרתעה מול איראן ושלוחותיה. מערכות כמו "חץ", "כיפת ברזל" ו"שרביט קסמים" פותחו בשיתוף פעולה אמריקני, אך הניסיון המבצעי הישראלי תרם גם לפיתוח יכולות אמריקניות ולהפקת לקחים עבור צבא ארצות הברית.

תפיסה זו נוסחה היטב כבר בשנת 1986 בידי ג'ו ביידן, אז סנאטור, שאמר: "אם לא הייתה קיימת ישראל, ארצות הברית הייתה צריכה להמציא את ישראל כדי להגן על האינטרסים באזור". שר החוץ של ארצות הברית לשעבר אלכסנדר הייג תיאר את ישראל כ"נושאת המטוסים האמריקנית הגדולה בעולם שאינה יכולה לטבוע" - דימוי הממחיש את ערכה כבסיס קדמי, מרכז מודיעין וכוח מרתיע, מבלי להציב באזור עשרות אלפי חיילים אמריקנים.

לכן, כאשר בוחנים את התחזקות הזרם הבדלני בארצות הברית, חשוב להבחין בין סיסמאות קמפיין לבין אחריות שלטונית. מועמדים יכולים להבטיח צמצום מחויבויות מעבר לים, אך כאשר הם נחשפים למלוא תמונת הביטחון הלאומי, הם מגיעים פעם אחר פעם לאותה מסקנה: ישראל היא נכס אסטרטגי שאין לו תחליף עבור האינטרסים האמריקניים במזרח התיכון.

בסופו של דבר, הברית בין ישראל לארצות הברית נשענת בראש ובראשונה על אינטרסים משותפים, ולא רק על אהדה או מחויבות מוסרית. משום כך היא שרדה חילופי ממשלים, משברים אזוריים, מחלוקות פוליטיות ושינויים עמוקים במערכת הבין-לאומית. גם אם בעתיד יתחזקו הקולות הבדלניים, סביר להניח שהמפגש עם המציאות האסטרטגית יוביל שוב לאותה מסקנה שאליה הגיעו כמעט כל קודמיהם בבית הלבן: ישראל איננה רק בעלת ברית של ארצות הברית, אלא מרכיב מרכזי באסטרטגיה האמריקנית שלה במזרח התיכון.

כפי שניסח זאת יו"ר בית הנבחרים לשעבר ג'ון ביינר: "זה לא שאתם צריכים אותנו ואנחנו אתכם - אנחנו צריכים האחד את השני". ואם שיקול הדעת שמייחסות לוואנס אותן ידיעות אכן משקף את תפיסתו הנשיאותית העתידית, הרי שהדאגה אינה צריכה להיות נחלתם של הישראלים בלבד, אלא של כל אזרח אמריקני.

>>> ד"ר אל"ם (במיל') משה אלעד הוא מזרחן וחוקר המזרח התיכון