הם מדברים על שוויון, הם עדיין בוחרים בעיקר גברים

זו הייתה יכולה להיות חגיגה. 106 שנה לאירוע ההיסטורי של זכות ההצבעה לנשים. 18 באוגוסט 1920, אחרי שנים של מאבק, החוקה תוקנה ונשים קיבלו את הזכות הדמוקרטית הבסיסית של לבחור ולהיבחר. אבל כיום, קשה לחגוג, אנחנו בתוך תקופת בחירות, ולמרות שלנשים בישראל ישנה הזכות לבחור ולהיבחר, המספרים מדאיגים מאוד. הכנסת הבאה עלולה להיות עם פחות נשים.

השבוע התקיימו הפריימריז במפלגת הליכוד. הרשימה עוד לא נקבעה, ויש עוד שריונים בדרך, אבל כרגע נראה שיש רק 3-2 נשים במקומות הריאליים. מדובר בשפל של 20 שנה במפלגת הליכוד.

18 באוגוסט הוא יום היסטורי. אחרי מאבק של עשרות שנים, ביום זה לפני 106 שנה נשים קיבלו את הזכות לבחור ולהיבחר. הזכות הזו, כמו כל זכות אחרת, לא ניתנה כמתנה על מגש של כסף. היא נגבתה בדם, ביזע ובמאבק עיקש של נשים שהובילו וגברים שהצטרפו אליהן. זה התחיל בוועידת סנקה פולס ב-1848, שבה הועלה לראשונה הרעיון המהפכני שנשים חייבות להיות חלק מהמערכת הפוליטית. זה המשיך במאבקים קשים, עד שזה קרה. יותר ממאה שנים אחרי, הגיע הזמן להפסיק להתרפק על ההיסטוריה ולהסתכל למציאות בעיניים: זכות הבחירה הייתה רק קו הזינוק. השוויון עוד לא כאן, והמאבק עודנו בעיצומו. בארצות הברית, כמו בישראל, אחוז הנשים בבית המחוקקים הוא פחות מ-30% ורחוק משוויון.

ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שכאשר היא הוקמה, והחל מהבחירות הראשונות, לנשים הייתה את הזכות לבחור ולהיבחר. קדמו לכך מאבקים כמובן. זה קרה שש שנים אחרי אישור תיקון החוקה בארצות הברית, בשנת 1926 ארגוני הנשים ביישוב היהודי הצליחו להנחיל את הזכות הזו. היו אלו נשות היישוב בארץ ישראל שהקימו את "התאחדות נשים עבריות לשוויון זכויות בארץ ישראל". הן הציבו תביעה חד-משמעית בסלוגן אלמותי: "חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה". הנשים הללו ניהלו מערכה עיקשת מול חרמות והתנגדות חריפה מצד גורמים שמרניים, עד שאספת הנבחרים השנייה אישרה את עקרון השוויון לנשים וקבעה זאת כעובדה. חוקה אחת לאיש ולאישה.

106 שנה אחרי תיקון חוקת ארצות הברית, 78 שנה אחרי הקמת מדינת ישראל, והפערים עדיין זועקים. בכנסת הראשונה כיהנו 12 נשים בלבד מתוך 120. באחרונה כיהנו 31. זו אכן התקדמות, אבל המרחק עוד גדול. יש עדיין שתי מפלגות (ש"ס ויהדות התורה) שנשים יכולות לבחור ולא להיבחר אליהן. במקביל, הנתונים הסטטיסטיים מצביעים על כך שבמפלגות הימין, למרות נשים בולטות בצמרת כמו טלי גוטליב ומירי רגב בליכוד או אורית סטרוק בציונות הדתית, ייצוג הנשים ברשימות צפוי להיות הנמוך ביותר בשנים האחרונות. במפלגה המסתמנת כרשימה הערבית המשותפת, נראה שלא תהיה אף אישה במקום הריאלי. הפוליטיקאים לא עדכנו גרסה, ובחלק מהמפלגות יש ירידה מטרידה במספר הח"כיות.

אלא שהשטח אומר את דברו. סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מראה כי 71% מהציבור בעד רשימות שוויוניות, כולל חלק ממצביעי המפלגות החרדיות. בחודשים האחרונים אלפי אזרחיות ואזרחים חתמו על עצומת מיזם 5050 התובעת ייצוג שוויוני. מפלגות כמו "הדמוקרטים" ו"ישר" כבר הכריזו על מחויבות לשיטת ריצ'רץ' שוויונית ברשימותיהן, ומפלגת "ביחד" מציגה רוב נשי.

אפילו במקומות המושתקים ביותר, המסר מחלחל. "פריימריז הנשים החרדיות" שנערך לאחרונה הוכיח שהנשים החרדיות החליטו להשתמש בכוחן לבחור, והן דורשות גם להיבחר. עצם קיומו של הניסוי הזה אינו עוד דמיון מופשט, הוא ניפוץ חומות בפועל.

שוויון אינו מתנה, והוא אף פעם לא מגיע מעצמו. עבור הנשים שנאבקו ב-1920, החזון היה היכולת לבחור ולהיבחר; הן הבינו ששותפות נשים סביב שולחן קבלת ההחלטות היא תנאי בלעדי למדינה דמוקרטית מתוקנת. 106 שנים אחרי, זכות ההצבעה הייתה רק הצעד הראשון. ייצוג שוויוני במפלגות הוא המשימה שלנו, בעוד כחודש יוגשו הרשימות לבחירות הקרובות. עד אז יש לציבור הזדמנות להפעיל לחץ ולדרוש מראשי הרשימות שריון של 50% נשים.

106 שנה אחרי התיקון של הזכות לבחור ולהיבחר, המאבק ממשיך, ועכשיו פני המאבק הוא על ייצוג נשים במקומות הריאליים. כשנראה רשימות שוויוניות נדע שהתקדמנו עוד שלב בדרך לכנסת שווה וצודקת יותר, שחזון של חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה הפך למציאות.