רגע האמת של "ברית מכה": טורקיה ופקיסטן לא ימהרו להילחם בשביל הסעודים

רק לפני חודש התכנסו מנהיגי ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן במכה והכריזו על ברית הגנה חדשה. הנוסח היה שאפתני: התקפה על אחת מהן תיחשב התקפה על כולן. כעת, מהר הרבה יותר מכפי שציפו כנראה מנסחי ההסכם, הגיעה שעת המבחן.

• מחירי הנפט נוסקים: הדילמה הקשה של טראמפ מול החות'ים

ערב הסעודית נמצאת אולי במצוקה הביטחונית הקשה לפחות מאז פלישת סדאם לכווית והאיום שהציב אז לשדות הנפט של הממלכה. ממזרח, המלחמה עם איראן והשיבוש המתמשך במצר הורמוז פוגעים בעורק החיים הכלכלי שלה. מצפון, המיליציות הפרו-איראניות בעיראק משגרות טילים וכטב"מים לעבר שטחה ואף פגעו בצינור מזרח-מערב, שנועד לאפשר לממלכה לעקוף את מצר הורמוז. מדרום, החות'ים חזרו לתקוף מטרות אסטרטגיות בממלכה ובמקביל, מדרום, החות'ים למעשה שולטים על מצר באב אל-מנדב ומטילים סגר על הממלכה.

ארצות הברית מספקת מודיעין וסיוע במטרות, אך הנשיא דונלד טראמפ מסרב לפי שעה להכניס את חיל האוויר האמריקני למערכה נגד החות'ים. המסר האמריקני ברור למדי: וושינגטון תגן על חופש השיט ועל האינטרסים הישירים שלה, אבל מצופה מבעלות בריתה באזור להתמודד בעצמן עם חלק גדול יותר מהאיומים עליהן.
זה בדיוק הרגע שבו אמורה "ברית מכה" להיכנס לתמונה.

טורקיה ופקיסטן אינן חייבות לשלוח מחר מטוסים להפציץ בתימן. לבריתות יש דרכים רבות להפגין מחויבות. אבל משהו ממשי צריך לקרות. אם גם כאשר ערב הסעודית מותקפת בשטחה, עורקי היצוא שלה נמצאים תחת איום והחות'ים מתבססים על באב אל-מנדב יסתפקו אנקרה ואיסלאמאבאד בהודעות גינוי, יהיה קשה מאוד לקחת ברצינות את הסעיף שלפיו התקפה על אחת היא התקפה על כולן.

וזו בדיוק המלכודת שבה נמצאות כעת טורקיה ופקיסטן. קל היה להצטרף להסכם שהעניק לשתיהן מעמד, קשר קרוב יותר עם ריאד ויתרונות כלכליים ואסטרטגיים. קשה הרבה יותר לשלם את המחיר כאשר הסעיף המחייב מופעל במציאות. ערב הסעודית זוכרת היטב את החלטת פקיסטן ב-2015 שלא להצטרף למלחמה בתימן. טורקיה, מצדה, מנהלת מדיניות אזורית משלה ואינה ממהרת להפוך כל אויב סעודי לאויב טורקי.

למעשה, המשבר הנוכחי חושף את חולשתה הבסיסית של הברית עוד לפני שהספיקה להתבסס: לשלוש המדינות אין אויב משותף אחד. עבור סעודיה האיום המרכזי הוא איראן ושלוחותיה; פקיסטן אינה יכולה להתעלם מהודו ומבקשת לשמור גם על יחסיה עם טהראן; ולטורקיה סדר עדיפויות שונה משלה. ההצהרה על הגנה הדדית מטשטשת את הפער הזה, אך אינה מעלימה אותו. לכן כדאי לעקוב פחות אחר הצהרות התמיכה שיגיעו מאנקרה ומאיסלאמאבאד ויותר אחר מטוסי התובלה, מערכות הנשק והכוחות שיגיעו - או לא יגיעו - לערב הסעודית. זה יהיה המדד האמיתי למחויבות.

יש כאן גם לקח רחב יותר. בשנים האחרונות בונה ריאד שכבות הולכות ומתרבות של שותפויות ביטחוניות. לכאורה, ככל שיש יותר בריתות יש יותר ביטחון. המציאות הנוכחית עשויה ללמד את ההפך. ריבוי המשענות הסעודיות הוא גם סימן למצוקה הולכת וגוברת ולכך שאף אחת מהן אינה מספקת לבדה את הביטחון שהממלכה מחפשת.

מבחינת ישראל, יש כאן גם הזדמנות. האינטרס הישראלי הוא שערב הסעודית לא תעמוד לבדה מול מערכת האיומים האיראנית, העיראקית והחות'ית. לישראל יכולות שעשויות לסייע לממלכה. דווקא כאשר וושינגטון מהססת ושותפותיה החדשות של ריאד מתלבטות, נכון להציע סיוע שקט, ללא תנאים וללא ניסיון לגבות תמורה מדינית מיידית. שותפות שנבחנת בשעת מצוקה עשויה להיות שווה בעתיד יותר מעוד הצהרה על נורמליזציה.

>>> ד"ר יואל גוז'נסקי הוא מומחה למדינות המפרץ וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) שבאוניברסיטת תל אביב. הוא שירת במועצה לביטחון לאומי והוא חוקר בכיר (שאינו תושב) במכון המזרח התיכון, בוושינגטון, ארצות הברית