כמו ב-1973 - ישראל קיבלה אזהרה משליט ערבי, אבל לא הקשיבה

בתגובה לגילוי של שלומי אלדר ורות יובל שנשיא האמירויות, מוחמד בן זאיד, התריע בפני נתניהו על פעולה צפויה של סינוואר, משרד החוץ האמירותי הגיב ואמר ש"מאז כינון היחסים עם ישראל, גופים ממשלתיים שמרו על ערוצי תקשורת פתוחים וישירים". לכאורה, מדובר בהצהרה ניטרלית, שמנסה שלא להתערב בפוליטיקה בישראל, במיוחד בתקופה רגישה כמו בחירות, אולם אי אפשר שלא לפרש אותה אלא כאישור מוסווה. הניסוח הדיפלומטי גם מאפשר לאמירויות להתחמק מביקורת ערבית ופלסטינית על שיתוף הפעולה עם ישראל.

הערכה זו מקבלת תוקף מהעובדה שהאמירותים יודעים להכחיש, גם כאשר מדובר באירועים שאכן קרו. כך, למשל, בחודש מרץ 2026 פרסמה לשכת נתניהו כי הוא ביקר באמירויות במהלך המלחמה נגד איראן לתיאום עמדות, אולם האמירויות כעסה על הדלפת הידיעה והכחישה את קיומה. ומכאן, שאם השיחה לגבי האזהרה לא התקיימה, מן הסתם האמירויות הייתה מכחישה מכול וכול.

אפשר להעריך בזהירות, כי "הבטן המלאה" של האמירותים כלפי ההדלפה של נתניהו תרמה ללשון הדיפלומטית של ההודעה הנוכחית שבעצם מעניקה אישוש למידע.

ההתעלמות של נתניהו מהאזהרה, שייתכן שהגיעה גם מהצד המצרי, אינה יכולה להיות מוסברת אלא בתחושה של זחיחות שנבעה משלושה מקורות: ראשית, הערכת חסר של היכולת הצבאית של חמאס בעזה; שנית, פרשנות מוטעית ל"דיאלוג האלים" שהתנהל בין סינוואר וההנהגה בישראל; ולבסוף, הערכה שההקלות הכלכליות, כמו גם הקשר עם קטאר, מוציאים מבצע צבאי מכלל אפשרות.

האזהרות שהגיעו מאיחוד האמירויות וממצרים חשובות במיוחד, משום שמקורן בשתי שותפות אסטרטגיות של ישראל במאבק נגד איראן וארגוני האיסלאם הרדיקלי, ובהם האחים המוסלמים וחמאס. שתי המדינות הללו, בדומה לירדן ב-1973, מחזיקות במערכי מודיעין שאין להקל ראש ביכולותיהם. האזהרה המצרית אף מציגה באור מגוחך את הקמפיין בתקשורת הישראלית סביב האפשרות שמצרים נערכת למלחמה נגד ישראל.

מדהים לראות עד כמה ההיסטוריה יכולה לחזור על עצמה בשינויי צורה ופנים. דובר כבר רבות על ההשוואה בין הפתעת יום הכיפורים והפתעת 7 באוקטובר, שהתחוללה בדיוק חמישים שנה מאוחר יותר פלוס יום. ואולם, הגילוי לגבי האזהרה האמירותית והמצרית מזכיר אזהרה אחרת, זו שניתנה על ידי המלך חוסין.

ב-25 בספטמבר 1973, לאחר שהשתתף בפסגה זוטא עם נשיא מצרים סאדאת ונשיא סוריה אסד, טס המלך בחשאי לישראל להיפגש עם גולדה מאיר. הפגישה התקיימה במדרשת המוסד בגלילות. המלך לא ידע לספר על תוכנית ומועד קונקרטיים לתקיפה על ישראל, אולם הוא ידע לספר על הכנות בשני הצבאות ועל תחושת התסכול הגוברת של שני המנהיגים כתוצאה מהקיפאון המדיני.

במילים אחרות, אף שלא היה בידיו מידע על תוכנית פעולה ספציפית, חושיו הפוליטיים של חוסין הביאו אותו למהר ולנקוט צעד חסר תקדים. לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה נפגש עם מנהיגים ישראלים, ואף לא הפעם הראשונה שבה ביקר בישראל. יש להניח כי העובדה שישראל סייעה להציל את שלטונו של חוסין במהלך אירועי "ספטמבר השחור" ב-1970 הייתה בין הגורמים שהניעו אותו להשיב לישראל כגמולה.

ההשוואה בין שני המקרים החמורים מלמדת כי המקרה הנוכחי חמור שבעתיים. גולדה שיתפה את ראשי הצבא והמוסד במידע שקיבלה, ולכן האחריות לאי-הסקת המסקנות המתבקשות התחלקה בין כלל הגורמים שהיו שותפים להערכת המצב. זאת ועוד, כפי שמספר אורי בר-יוסף, חוסין העביר לישראל התרעות גם קודם לכן, וייתכן שמשום כך לא יוחסה להתרעתו האחרונה מידת החומרה הראויה.

מנגד, נטען שנתניהו שמע את המידע לבדו ולא חלק אותו עם ראשי מערכת הביטחון. במילים אחרות, במקרה זה לא ניתן "להפיל" את הטעות על גורמי הביטחון. נתניהו גם לא קיבל התרעות קודמות ישירות ממוחמד בן זאיד, ולכן לא יכול היה לפטור את המידע כמקרה נוסף של "זאב, זאב". יתרה מזו, קבלתה של התרעה מקבילה ממקור נוסף הייתה אמורה דווקא לחזק את החשש שמדובר באיום ממשי. עם זאת, צריך לציין שלפי הפרסום בהארץ מערכת הביטחון קיבלה התרעה ממקור דומה כשבועיים לפני כן, וקיימה דיונים על כך בנוכחות ראש הממשלה נתניהו. כלומר, המידע המודיעיני היה בידי כלל הדרגים בישראל - ושוב פורש לא נכון.

ככל שחולף הזמן, הולך ונחשף מידע חדש, במידה רבה הודות לעבודתם של עיתונאים חרוצים. סביר להניח כי המילה האחרונה טרם נאמרה. רק ועדת חקירה ממלכתית תוכל להציע לציבור תיאור מלא, מבוסס ומהימן של האירועים שקדמו ל-7 באוקטובר.

>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של מיתווים וחבר בקואליציה לביטחון אזורי