חיזבאללה בלי נשק: האם זה בכלל אפשרי?

רעיון פירוק חיזבאללה מנשקו אינו עוד רעיון תיאורטי או יעד מדיני רחוק. בשנה האחרונה הוא הופך בהדרגה למרכיב מרכזי בעיצוב המציאות הביטחונית בלבנון ובמזרח התיכון כולו. יוזמות שונות, בהובלת ארצות הברית, מדינות אירופה, מדינות ערב ואף טורקיה, מבקשות לגבש מנגנון בין-לאומי שיבטיח את פירוקו הצבאי של הארגון, ימנע את שיקומו ויחזק את ריבונותה של המדינה הלבנונית. אולם, מאחורי חזון זה מסתתרות שאלות מורכבות: האם ניתן לפרק את חיזבאללה מנשקו ללא מלחמת אזרחים? האם מנגנון בין-לאומי יוכל לאכוף את ההסדר לאורך זמן? והאם המעצמות ינצלו את התהליך כדי לעצב מחדש את מאזן הכוחות האזורי?

מנקודת מבט מערבית, פירוק חיזבאללה מנשקו הוא תנאי יסודי לייצוב לבנון. במשך שנים פעל הארגון ככוח צבאי עצמאי, בעל יכולות רקטיות, טיליות ומודיעיניות שאינן כפופות למוסדות המדינה. מציאות זו יצרה מצב של "מדינה בתוך מדינה", שבו הממשלה הלבנונית אינה מחזיקה במונופול על השימוש בכוח. מבחינת ארצות הברית, בריטניה, צרפת ומדינות נוספות באירופה, כל תהליך של שיקום כלכלי, השקעות בין-לאומיות או ייצוב פוליטי חייב להתחיל בהעברת הסמכות הביטחונית הבלעדית לידי המדינה הלבנונית.

ללא פירוק מלא של הארסנל הצבאי של חיזבאללה, טוענות מדינות המערב, כל הפסקת אש תהיה זמנית וכל השקעה בין-לאומית עלולה לשמש לשיקום יכולותיו הצבאיות של הארגון. משום כך, עולות הצעות להקמת אזורי פיילוט, למנגנוני אימות בין-לאומיים, לפריסת כוחות נוספים בדרום לבנון ואף להרחבת הפיקוח מעבר לליטני ובבקעת הלבנון.

אחד המאפיינים הבולטים של המהלך הנוכחי הוא עומק המעורבות האמריקנית - מעורבות שלא נראתה בלבנון מזה שנים רבות. אם בעבר הסתפקה וושינגטון בעיקר בתיווך מדיני, בסיוע לצבא לבנון ובתמיכה במנגנוני הפיקוח של יוניפי"ל, הרי שכיום היא פועלת כגורם המוביל את עיצוב ההסדר הביטחוני. ביקוריהם של מפקד פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM), אדמירל בראד קופר, ושל לוטננט גנרל ג'וזף קלירפילד, הממונה על מנגנון התיאום והפיקוח על הפסקת האש, משקפים מעבר ממדיניות של גישור למדיניות של ליווי, פיקוח ואימות בשטח.

למעשה, מדובר באחת מרמות המעורבות הצבאית-מדינית האמריקנית הגבוהות ביותר בלבנון מאז מלחמת לבנון השנייה. וושינגטון מבקשת לבנות מנגנון אופרטיבי שיבטיח כי צבא לבנון יפרוס כוחות בשטח, ייטול אחריות ביטחונית מלאה וימנע את שיקום התשתיות הצבאיות של חיזבאללה. מבחינת ארצות הברית, פירוק נשקו של הארגון אינו יעד לבנוני בלבד, אלא חלק מאסטרטגיה אזורית לצמצום השפעת איראן.

עם זאת, יישום המהלך מורכב ביותר. חיזבאללה אינו רק ארגון צבאי, אלא גם כוח פוליטי וחברתי מרכזי בעל בסיס תמיכה רחב בקרב חלקים מהאוכלוסייה השיעית. עבור הנהגת הארגון, הנשק הוא מקור ללגיטימציה פוליטית וסמל ל"התנגדות". לכן, הארגון דוחה כל דרישה לפירוק חד-צדדי וטוען כי הדיון בנושא יכול להתקיים רק במסגרת הסדר כולל.

הסיכון המרכזי הוא שפירוק כפוי יוביל לעימות פנימי בלבנון. צבא לבנון עלול למצוא עצמו בעימות ישיר מול הארגון החזק במדינה - תרחיש שעלול לערער את היציבות ואף להצית מחדש מתחים עדתיים.

אחד המרכיבים המסקרנים בדיונים הוא ההצעה הטורקית, שלפיה טילים ואמצעי לחימה אסטרטגיים ייאספו מלבנון ויועברו מחוץ למדינה. אם תבשיל הצעה כזו, היא תשקף את שאיפתה של אנקרה למצב את עצמה כשחקנית מרכזית בעיצוב הסדר האזורי. עם זאת, מבחינת ישראל והמערב, העברת נשק לאיראן אינה פירוק אלא שינוי מיקומו בלבד, והיא עלולה להקשות על מנגנוני האימות ולפגוע באמון בתהליך.

גם אפשרות של מעורבות טורקית בכוח בין-לאומי בלבנון עשויה לשנות את מאזן הכוחות האזורי. אנקרה מבקשת להרחיב את השפעתה במזרח הים התיכון, אך נוכחות כזו עשויה לעורר חשש בישראל.

מדינות ערב המתונות, ובהן מצרים וערב הסעודית, תומכות בחיזוק ריבונות לבנון ובצמצום כוחו של חיזבאללה, אך מעדיפות תהליך הדרגתי מחשש שעימות חזיתי יוביל למלחמת אזרחים. מנגד, חיזבאללה ממשיך לראות במערך הטילים והרקטות בסיס להרתעה מול ישראל ולמעמדו בתוך "ציר ההתנגדות".

מבחינת ישראל, פירוק חיזבאללה מנשקו עשוי להיות שינוי אסטרטגי. הצלחת המהלך עשויה להפחית את האיום על העורף, לצמצם את הסיכון למלחמה רחבת היקף וליצור מציאות חדשה בגבול הצפון. אולם, ישראל תבחן את ההסדר לא לפי מספר ההסכמות, אלא לפי היכולת למנוע לאורך זמן את שיקום כוחו הצבאי של חיזבאללה.

מניסיון העבר, ישראל תמשיך לדרוש יכולת מודיעינית וחופש פעולה במקרה של הפרות משמעותיות. מבחינתה, מנגנון בין-לאומי יהיה בעל ערך רק אם ימנע את חזרת האיום ולא רק יתעד אותו.

המעורבות האמריקנית העמוקה, לצד היוזמות האירופיות, הערביות והטורקיות, מלמדת על התגבשות תפיסה חדשה של ביטחון אזורי המבוססת על אחריות משותפת. הצלחה בלבנון עשויה להפוך למודל להתמודדות עם ארגונים חמושים נוספים, בעוד שעבור איראן מדובר במבחן ליכולתה לשמר את רשת ההשפעה שבנתה במשך שנים.

בסופו של דבר, השאלה אינה רק אם ניתן לאסוף את הנשק שבידי חיזבאללה, אלא אם ניתן לשנות את המציאות שאפשרה את התעצמותו. לבנון הפכה לזירת מבחן בין שתי תפיסות מנוגדות: האחת מבקשת להחזיר למדינה הריבונית את השליטה הבלעדית בכוח הצבאי, והשנייה רואה בארגונים חמושים כלי אסטרטגי לגיטימי. מכאן, שהמערכה על פירוק חיזבאללה היא למעשה מאבק על דמותו העתידית של המזרח התיכון.

>>> ד"ר אל"ם (במיל') משה אלעד הוא מזרחן וחוקר