מהפך במזרח התיכון: בריתות גמישות ומשתנות במקום צירים

רעידת האדמה שפקדה את ישראל והאזור בעקבות 7 באוקטובר ממשיכה לעורר גלי הדף. "הרעש" האחרון הוא חתימת "הסכם מכה" ב-8 באוגוסט בין סעודיה, פקיסטן וטורקיה, הכולל בין השאר גם סעיף האומר שכל תוקפנות נגד אחת מחברות הברית תיחשב כתוקפנות נגד שלושתן.

הברית הזו היא חלק ממארג של שיתופי פעולה שצמחו באזור מאז 7 באוקטובר, ומהן עולה כי המזרח התיכון שוב אינו מחולק כפי שהכרנו בין "ציר ההתנגדות" - איראן, סוריה, חיזבאללה, מיליציות עיראקיות, חות'ים בתימן וחמאס, ובין המחנה הערבי הסוני "המתון", זה החתום על הסכמי השלום עם ישראל (מצרים וירדן), "הסכמי אברהם" (איחוד האמירויות, בחרין, מרוקו), וכולל גם מדינות המוכנות לשתף פעולה בחשאי (סעודיה ואזרבייג'אן). בין שני המחנות הללו שיחקו טורקיה וקטאר, לעיתים בהרמוניה ולעיתים תוך חיכוכים ויריבויות.

השינויים מתרחשים בשני המחנות לשעבר. מציר ההתנגדות ערקה סוריה לאחר נפילת אסד והשתלטות א-שרע. דווקא לאחר כל המפלות הצבאיות שספג, ואולי בגללן, ציר זה, למעט סוריה, נותר על כנו, גם אם נחלש, ועתה הוא עושה מאמצים כבירים להתארגן ולהתחמש מחדש.

השינויים הגדולים מתרחשים דווקא במחנות האחרים. זה החל עם הקמתה של "השמינייה" - התאגדות של שמונה מדינות איסלאמיות: סעודיה, מצרים, פקיסטן, ירדן, איחוד האמירויות, טורקיה, אינדונזיה וקטאר - שפעלה בעיקר כפלטפורמה מדינית בהקשר למלחמה בעזה כדי לקדם הסכם הפסקת אש וסיוע הומניטרי.

בעקבות שורה של מתקפות איראניות על מדינות המפרץ, בחודש מרץ 2026, סעודיה יזמה כינוס של שרי חוץ ערביים ומוסלמיים. בשוליו נערך מפגש מרובע של שרי החוץ של טורקיה, פקיסטן, סעודיה ומצרים, שהוליד למעשה את ה"קוורטט" (רביעייה, המכונה 4R) ופתח סדרה של ארבע פגישות תיאום. האחרונה שבהן התקיימה בקהיר בחודש יוני 2026.

חודשיים מאוחר יותר נחתם "הסכם מכה", אך ללא מצרים. הוא מבוסס על הסכם מוקדם שנחתם בחודש ספטמבר 2025 בין סעודיה לפקיסטן. "הסכם מכה" התקבל בהפתעה בתקשורת, אולם, עוד בינואר 2026, שר ההגנה הפקיסטני אמר לסוכנות הידיעות רויטרס, כי הסכם הגנה משולש נידון מזה עשרה חודשים.

מבחינת סעודיה ההסכם נועד להרתיע את איראן, החות'ים והמיליציות בעיראק. עצם העובדה שהוא נחתם במכה מסמל נקיטת יוזמה, וזאת במיוחד לאור מה שנתפס כעמדה מתגוננת ונרפית מול התוקפנות נגדה, וזאת בשעה שלממלכה עומד צבא גדול ומודרני. באופן מעשי, הברית המשולשת נראית בעיקר כהצהרה מדינית משודרגת, משום שעד כה לא נרשמה כל תגובה פקיסטנית או טורקית נגד התקפות על סעודיה, וזאת למרות שבשטחה ממוקם חיל משלוח פקיסטני של אלפי חיילים.

אבל הברית החדשה אינה מסמלת ציר מובחן, וזאת משום שלפקיסטן יש מערכת יחסים מיוחדת עם איראן. ממש יום לפני "הסכם מכה" נחתם בין השתיים הסכם המדבר על הגדלה ניכרת של הסחר, הפעלת כל ששת מעברי הגבול במגמה לעקוף את המצור על מצר הורמוז והסנקציות הכלכליות. בעקבות העובדה שפקיסטן גם מתווכת, לצד עומאן, בין איראן וארצות הברית, מתגלית כבר המורכבות של ההתאגדויות האזוריות החדשות שנוצרו לאחר 7 באוקטובר.

מצרים, מצדה, לא חברה עד כה ל"הסכם מכה". ראשית, למצרים יש שיקולים עצמאיים על רקע התנגשות אפשרית עם חוזה השלום עם ישראל ואי-רצון לפגוע במערך היחסים המיוחד שפיתחה בשנים האחרונות עם יוון וקפריסין. שנית, למצרים גם סדר איומים אחר, ובראשו החות'ים, סגירת מצר באב אל-מנדב ופגיעה בהכנסות מתעלת סואץ.

בהקשר לאיומים אלו באזור ים סוף קיימות כבר שתי התאגדויות: האחת קמה עוד ב-2020 והיא כוללת את סעודיה, מצרים, ירדן, סודאן, ג'יבוטי, סומליה, אריתריאה ותימן. השנייה היא תולדה של יוזמה סעודית מחודש יולי 2026 - בעקבות הכרזת החות'ים על אמברגו ימי נגדה - להגנת נתיבי השיט בים סוף, באב אל-מנדב ומפרץ עדן. ליוזמה זו חברו עד כה 14 מדינות, כולל מצרים, טורקיה ופקיסטן. וכך, מצרים בכל זאת הצטרפה לברית המשולשת, אבל בהקשר לאיום ישיר עליה ובמסגרת קואליציה אחרת.

מכל ההתפתחויות המסובכות הללו ניתן להסיק כמה מסקנות לגבי המזרח התיכון שלאחר 7 באוקטובר:

ראשית, לנוכח שלל האיומים המגיעים מזירות שונות, שמידת חומרתן משתנה ממדינה למדינה, מדינות האזור מעדיפות ליצור בריתות גמישות המעניקות בעיני מנהיגיהן מענה או לכל הפחות מייצרות הרתעה כלשהי אצל האויבים. המדיניות התזזיתית של טראמפ אל מול איראן, כמו גם חוסר האפקטיביות של מועצת מדינות המפרץ - ארגון שהוקם עוד ב-1981 כמענה למלחמת איראן-עיראק - כפי שהופגנה במלחמה, הגבירו את חוסר הביטחון של מדינות האזור וחייבו אותן לנקוט מהלכי בלימה. יכול להיות שמה שמתרחש לנגד עינינו זהו ראשיתו של עידן חדש של "בריתות גמישות", שעומד בניגוד לחלוקה הדיכוטומית שאפיינה את האזור לפני 7 באוקטובר.

שנית, "האזור" הוא כבר לא רק המזרח התיכון אלא משהו רחב הרבה יותר שכולל גם את הים התיכון וים סוף. הוא גם כולל עתה מדינות שאינן נכללות בו באופן קלאסי, כמו פקיסטן, אזרבייג'אן, מדינות קרן אפריקה ועוד. מבחינה היסטורית זה לא לגמרי חדש, כי למשל פקיסטן הייתה חברה ב-1955 בברית בגדאד, שכללה גם את בריטניה, איראן ועיראק, וזאת כמענה לאיום הסובייטי והקומוניסטי.

שלישית, טורקיה ניצלה היטב את אירועי 7 באוקטובר כדי לחזק את מעמדה באזור. היא הצליחה להתגבר על השסע העמוק שהיה ביחסיה עם סעודיה (מאז רצח העיתונאי חשוקג'י) ומצרים (מאז תמיכת ארדואן באחים המוסלמים), יצרה לעצמה עמדות השפעה בסוריה, בקטאר ובעזה, וכל זאת כדי לקדם את השאיפות המגלומניות של ארדואן.

רביעית, קטאר נעדרת מכל ההתארגנויות הללו. ניתן רק לשער כי אף שהותקפה על ידי איראן היא מרגישה מוגנת על ידי החלטת הנשיא ביידן ב-2022 שהיא בעלת ברית מרכזית שאינה חברה בנאט"ו, והחלטת טראמפ שארצות הברית תראה בכל התקפה מזוינת על קטאר איום על השלום והביטחון שלה.

ולבסוף, כל ההתפתחויות הללו מקרינות לרעה על ישראל. הדבר הראשון הוא שמתפתחת כאן ארכיטקטורה אזורית חדשה שישראל אינה חלק ממנה. אם לפני 7 באוקטובר ישראל הייתה חלק - אם בגלוי ואם בחשאי - ממחנה בהובלת ארצות הברית שהתנגד לאיראן ואף פעל בשיתוף פעולה מסוים במהלך המלחמה, הרי ישראל נותרת מחוצה לו. זה לא בהכרח כולל את כל מדינות האזור - למשל האמירויות, אזרבייג'אן ואולי עוד. בעיה זו אקוטית במיוחד באזור ים סוף. לישראל יש שם אינטרסים ביטחוניים וכלכליים משותפים עם מדינות רבות לנוכח איומים משותפים, אך היא מודרת מכל ההתארגנויות הללו.

במילים אחרות, האיומים המשותפים שקירבו בעבר את ישראל וחלק ממדינות האזור אינם משמשים עוד דבק מלכד. ישראל הפכה "מצורעת" בשל מה שנתפס כהתנהגות בריונית ואלימה, הן כלפי מדינות באזור, אך במיוחד נגד הפלסטינים. ההיגיון של "הסכמי אברהם" - התקדמות מדינית ללא הפלסטינים - אינה עוד רלוונטית.

החדשות הטובות הן שההיסטוריה מלמדת שבריתות וקואליציות במזרח התיכון המורחב משתנות תדיר, הרבה יותר מהר מאשר באזורים אחרים בעולם. שיתופי הפעולה של ישראל עם איראן (עד 1979) ועם טורקיה נגד אויבים משותפים פינו מקומם להסכמי שלום ונורמליזציה עם אויבים לשעבר. לכן, כל ממשלה בישראל שתעלה לשלטון לאחר הבחירות צריכה להפנים את לקחי 7 באוקטובר מבחינה מדינית ולעשות תיקון.

>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של מיתווים וחבר הקואליציה לביטחון אזורי