המפלגות שוב הופכות את יוצאי אתיופיה לקישוט ברשימה

בכל מערכת בחירות נזכרות המפלגות לפתע בקהילת יוצאי אתיופיה. הפוליטיקאים מגיעים לכנסים, מצטלמים עם קייסים ועם פעילים, משלבים כמה מילים באמהרית ומבטיחים להיאבק בגזענות, באפליה ובפערים. אלא שלאחר הגשת הרשימות מתבררת פעם נוספת האמת הפשוטה: המפלגות רוצות את הקולות של יוצאי אתיופיה, אך אינן ממהרות להעניק להם כוח פוליטי ממשי.

בישראל חיים כיום קרוב ל-180 אלף אזרחים ממוצא אתיופי. מדובר בציבור גדול, ותיק, ציוני ומעורב, המשרת בצה"ל, עובד, משלם מסים ונושא בכל חובותיה של המדינה. זהו ציבור בעל משקל אלקטורלי, שיכול להשפיע על חלוקת המנדטים ועל זהות הממשלה הבאה. למרות זאת, היחס אליו עדיין דומה לעיתים ליחס אל מאגר קולות מובן מאליו.

בבחירות הקודמות הבינו המפלגות שכדי לזכות באמון הקהילה עליהן להציב נציגים במקומות ממשיים. פנינה תמנו-שטה, צגה מלקו ומשה סולומון נכנסו לכנסת והוכיחו כי נציגות הקהילה אינה צריכה להסתפק בתמונה קבוצתית או בתואר סמלי. היא יכולה להשתתף בחקיקה, בדיוני ועדות, בקבלת החלטות ובמאבק על תקציבים.

לקראת הבחירות הקרובות, התמונה שונה ומדאיגה. חלק מהמפלגות הציבו מועמדים יוצאי אתיופיה במקומות שסיכויי הכניסה מהם נמוכים ביותר. מקום 16 ברשימה שמקבלת בסקרים מספר חד-ספרתי של מנדטים, או מקום 44 במפלגה שאינה מתקרבת לכך בסקרים, אינם ייצוג ריאלי. אלה עלולים להיות קישוטים לרשימה - שמות שנועדו להופיע בפרסומים ובכנסים בלי כוונה ממשית לראותם בכנסת.

פנינה תמנו-שטה אומנם שובצה במקום השני בכחול לבן, אך לפי הסקרים המתפרסמים כעת הרשימה מתקשה לעבור את אחוז החסימה. ברשימת ביחד שובצו מועמדים יוצאי הקהילה במקומות 21 ו-32, אך מדובר במקומות שסיכויי הכניסה מהם אינם ודאיים ותלויים בתוצאות הבחירות. גדי יברקן בחר להקים מפלגה עצמאית. זכותו להתמודד, אך ניסיון העבר מלמד עד כמה קשה למפלגה חדשה וקטנה לעבור לבדה את אחוז החסימה.

מנגד, יפה טבג'ה שובצה במקום ה-21 ברשימת ישר בראשות גדי איזנקוט - מיקום שנחשב בעת הגשת הרשימות לבעל סיכוי ממשי, בהתאם לחלק מהסקרים. עובדה זו ראויה לציון, אך גם היא אינה מעניקה לאיש פטור מבדיקה. ייצוג אמיתי אינו נמדד רק במספר הסידורי ברשימה, אלא גם בסמכויות, בהשפעה, במחויבות למדיניות וביכולת לפעול למען כלל הציבור.

השערים נסגרו והממשלה הסתתרה מאחורי התקציב

אחד המבחנים הכואבים ביותר של הממשלה היוצאת היה שאלת המשך העלייה מאתיופיה. במשך הקדנציה האחרונה נעצר כמעט לחלוטין המהלך המאורגן להעלאת הממתינים באדיס אבבה ובגונדר. משפחות נותרו קרועות בין ישראל לאתיופיה, הורים הופרדו מילדיהם, אחים מאחיותיהם וזקנים מבני משפחותיהם.

אלפים מבני הקהילה ממתינים באתיופיה וטוענים לזכאות, לקשר משפחתי או להשתייכות לזרע ישראל. חלקם מנהלים אורח חיים יהודי במשך שנים וממתינים לבדיקת בקשותיהם או להחלטה מדינית שתאפשר את המשך העלייה ואיחוד המשפחות. חשוב לדייק כי לא כל הממתינים כבר הוכרו משפטית כזכאי חוק השבות, אך למדינת ישראל אין זכות להשאיר את הסוגיה קפואה ללא הכרעה, ללא בדיקה וללא פתרון אנושי.

על הנושא התקיימו פעם אחר פעם דיונים בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת. נשמעו עדויות קשות, הוצגו נתונים ונמסרו הבטחות. חברי כנסת, בני משפחות וארגונים התריעו שהזמן חולף, שהמצב באתיופיה מסוכן ושמשפחות בישראל מאבדות את התקווה. למרות זאת, הממשלה לא קיבלה החלטה כוללת ולא העמידה את התקציב הדרוש להמשך המבצע.

הטענה שאין תקציב אינה יכולה להתקבל כתשובה מוסרית או לאומית. תקציב הוא ביטוי לסדרי עדיפויות. כאשר מדינת ישראל רואה משימה כחשובה, היא יודעת למצוא עבורה משאבים. כאשר מדובר באחינו הממתינים באתיופיה, לפתע התקציב הופך לתירוץ לסגירת השערים.

אין זה מתקבל על הדעת שמנהיגים יבואו לטקסי הסיגד, ינאמו על הגבורה של יהודי אתיופיה, ירכינו ראש בטקס לזכר הנספים בדרך לישראל - אך כאשר מגיע רגע ההחלטה, ישאירו את בני משפחותיהם מאחור. אי אפשר לחגוג את סיפור העלייה ההיסטורי ובאותה נשימה למנוע את המשכו.

סוגיית העלייה חייבת לעמוד במרכז השיח הציבורי במערכת הבחירות. כל מפלגה המבקשת את אמון יוצאי אתיופיה צריכה להשיב בבירור: האם היא מתחייבת לקבל החלטת ממשלה חדשה, להקצות תקציב, לקבוע לוח זמנים לבדיקת הבקשות ולפעול לאיחוד משפחות? הציבור זכאי לתוכנית כתובה, לתקציב וללוח זמנים, ולא לעוד הבטחות כלליות.

גם לנו יש אחריות

האחריות אינה מוטלת רק על ראשי המפלגות. גם הנציגים, העסקנים והמנהיגות הפוליטית בתוך הקהילה חייבים לערוך חשבון נפש אמיתי.

רבים מדי התרגלו לומר "אמן" לכל החלטה של הנהגת מפלגתם. במקום לנהל משא ומתן תקיף, להציב תנאים ולדרוש מקום ריאלי, הם מסתפקים לעיתים בהבטחות, בתפקידים חסרי השפעה, בהזמנות לטקסים ובצילום עם ראש המפלגה. כך לא משחקים פוליטיקה.

נציג פוליטי אינו אמור להודות למפלגה על כך שהסכימה להכניס את שמו לעמוד הרביעי של הרשימה. הוא צריך לדעת לבנות כוח, להתפקד, לארגן תומכים, ליצור בריתות, לנהל משא ומתן ולדרוש תמורה פוליטית אמיתית בעבור תמיכת הציבור.

מי שמציג את עצמו כמנהיג חייב לפתוח את הראש, להבין את כללי המשחק ולהפסיק להתנהל כמי שמבקש טובה. עליו להיות מסוגל לומר לראש המפלגה: אם אתם מעוניינים בתמיכת הקהילה, הציבו נציג ראוי במקום ריאלי, העניקו לו סמכויות והציגו תוכנית מעשית לטיפול בבעיות הבוערות.

האחריות היא גם להצמיח ולדחוף קדימה נציגות ונציגים מוכשרים, עצמאיים ומיומנים - אנשים בעלי ניסיון ציבורי, יכולת ביטוי, הבנה פוליטית ואומץ להתעמת גם עם הנהגת מפלגתם. הקהילה אינה זקוקה לשליחים שתפקידם להשתיק ביקורת. היא זקוקה למנהיגים המסוגלים להשפיע, לחוקק, לגייס תקציבים ולחבר בין מאבקה לבין סדר היום הלאומי.

צריך להפסיק את המאבקים האישיים, את הפיצולים ואת התחרות על קרבה לראשי המפלגות. כל עוד כל פעיל מגיע בנפרד ומבטיח להביא קולות, המפלגות יכולות להשתמש בנו בנפרד ובמשול. כוח פוליטי נבנה באמצעות התארגנות, הצבת דרישות משותפות ויכולת לעמוד מאחוריהן.

פוליטיקה מבוססת על כוח מאורגן ועל נכונות לומר למפלגה: אם אינכם סופרים אותנו בעת הרכבת הרשימה ובעת חלוקת התקציבים, אל תצפו שנעמוד לרשותכם ביום הבחירות.

לשבור את דפוס ההצבעה

קהילת יוצאי אתיופיה אינה עשויה מקשה אחת. יש בה ימין, מרכז ושמאל, דתיים, מסורתיים וחילונים, עולים ותיקים וצעירים ילידי הארץ. איש אינו רשאי להורות לכולם כיצד להצביע. דווקא משום כך, כל בוחרת ובוחר צריכים להשתחרר מהצבעה שבטית ואוטומטית, ולבחון את העובדות: מי העניק ייצוג ממשי, מי קידם מאבק בגזענות, מי טיפל באלימות המשטרתית, בחינוך, בדיור ובתעסוקה, ומי התחייב לפעול לפתיחת שערי העלייה ולפתרון מצוקת הממתינים באתיופיה.

אסור להסתפק עוד בנציג תורן המשמש קבלן קולות של הנהגת מפלגתו. נציג ציבור אמיתי צריך להיות שליח של ערכים ושל הציבור, ולא אדם שתפקידו להרגיע ביקורת ולספק תמונות צבעוניות לקמפיין.

מערכת הבחירות הקרובה חייבת להיות נקודת מפנה. על המפלגות לדעת שהצבת מועמדים במקומות חסרי סיכוי אינה ייצוג, אלא עלבון לאינטליגנציה של הציבור. עליהן לדעת שהקולות אינם רשומים בטאבו על שמו של איש ושנאמנות פוליטית אינה יכולה להיות חד-צדדית.

זה הזמן לשבור באופן דרמטי את דפוס ההצבעה המסורתי והאוטומטי. לא כדי להחליף נאמנות עיוורת אחת באחרת, אלא כדי להפוך את הקול שלנו לעצמאי, ביקורתי ומשפיע. כל מפלגה צריכה להיבחן לפי מעשיה, לפי הרשימה שהגישה, לפי מחויבותה להמשך העלייה ולפי המקום האמיתי שהיא מעניקה ליוצאי אתיופיה בחברה הישראלית.

קהילת יוצאי אתיופיה אינה קישוט, אינה תפאורה ואינה קבלן קולות. היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. מי שיכבד אותה במעשים יוכל לבקש את אמונה. מי שימשיך להתייחס אליה כמובנת מאליה יצטרך להבין שלזלזול פוליטי יש מחיר ציבורי.

>>> שלמה מולה הוא חבר כנסת וסגן יו"ר הכנסת לשעבר