מערכת החינוך קורסת מלמעלה, אבל בשטח מתחילה התקוממות שקטה

הינה הגיע אחד בספטמבר. פעם חשבנו עליו כרגע חגיגי של התחדשות: ילדי כיתה א' צעדו בדרך לבית הספר לראשונה, שנה חדשה נפתחת ואיתה תקווה להתחלה מבטיחה.

ובמציאות, הילדים שהתחילו כיתה א’ עם פרוץ הקורונה כבר לומדים בחטיבת הביניים. אלה תלמידים שלא ידעו כמעט שנה אחת של למידה רצופה ושקטה. חלקם אינם קוראים כפי שהיו אמורים בגילם, אחרים אינם שולטים בחשבון ברמה מספקת. אבל הפער אינו נמדד במבחנים. רבים מהם גדלים בלי לקבל כלים להבין את המציאות שבתוכה הם חיים: לחשוב באופן ביקורתי, להטיל ספק, לזהות עוול, להבין מהי דמוקרטיה ומהו שוויון, ומה קורה לחברה שמוותרת עליהם.

מערכת החינוך הממלכתית בישראל אינה על סף קריסה. היא כבר שם. מרוקנת מתוכן, מכיוון ומאמון.

כמעט כל מי שנוגע בה נפגע בדרך זו או אחרת. מנהלות קורסות תחת מחסור בכוח אדם איכותי ונטישה. מורות ומורים סובלים מזלזול, עומס בלתי אפשרי, שכר נמוך ותחושה שהם בורג קטן במערכת גדולה ורקובה. הורים שולחים בלתי ברירה את היקר להם מכל למערכת שאינה רואה את ילדיהם, אינה מבטיחה מוגנות ומלמדת אותם בקושי רב.

ומעל כולם הילדות הילדים והנוער, שמשלמים את המחיר. שלא ידעו לזהות דמוקרטיה או פאשיזם גם אם יפלו להם על הראש. שאינם יודעים חדוות למידה, מצטופפים בכיתות צפופות ומנסים להיעלם במסדרונות אלימים בהפסקות.

זה לא מצב מקרי. נדרשת עבודה רבה ומכוונת כדי להקריס מערכת חינוך שלמה. לאורך שנים, תקציבים זורמים לחינוך החרדי והממלכתי-דתי, המחנכים באופן ברור נגד ערכים ליברלים, שהם נשמת אפה של המערכת הממלכתית, כדי לקבל מורים ותלמידים שלא ידעו איך להרים את הראש.

עד כאן החדשות הרעות ויש הרבה מהן. אבל יש גם איים של תקווה. בתוך המערכת הזאת מתרחשת התקוממות חינוכית. שקטה לעיתים, מקומית וסיזיפית, אך אדירה. בתי ספר, מנהלות, מורים הורים ורשויות מקומיות רבות מתקוממות. לא פחות.

מול כל מורה שלא היה צריך להיכנס לכיתה, יש גם מורות ומורים אדירים שמצילים נפשות ומרחיבים אופקים. מול כל מנהל שמיישר קו עם תוכניות המכניסות למערכת עמותות ימין קיצוניות, ישנם כאלה המקימים בחינוך הציבורי נאות מדבר חינוכיים. מול רשויות שמפקירות את הילדים למערכות חלשות ומדולדלות, אחרות נותנות גב למחנכות, משקיעות בחינוך ליברלי, ממלכתי ודמוקרטי, ומבינות שחינוך הוא לא סעיף תקציבי אלא תשתית החברה.

מול תוכניות ההדתה, ההפרדה וההקצנה, פועלות תוכניות לחיים משותפים, לשוויון, לערכי צדק, שוויון ודמוקרטיה. נכון, לא לכולם ישנו המזל להימצא שם וזו טרגדיה של ממש. אך הן קיימות ומשנות חיים. המערכת מתה מלמעלה, אך מלמטה אנשי חינוך מצוינים נאבקים ומצליחים לייצר בועות חינוכיות נהדרות. זה אולי חלק מהאתוס הישראלי שאומר שבכל מצב, אפשר להתעלות ולהיבנות.

הרבה לא זוכרות אבל מערכת החינוך שלנו הייתה בעבר הלא רחוק אחת מהטובות שישנן, על אף האתגרים התקציביים, החברתיים והמספריים שתמיד היו מנת חלקה.

הבחירות הקרובות הן הראשונות בהן נושא החינוך נמצא על סדר היום מאז שהתחלתי להצביע לפני 20 שנים. דווקא מפני שהקריסה כבר אינה מוסתרת, התיקון יכול להתחיל. הוא לא יהיה מהיר. בחינוך שום דבר עמוק אינו מהיר. אבל כאשר אנשי ונשות חינוך טובים מקבלים גב, אמון ומשאבים, הם צומחים ומצמיחים סביבם עוד ועוד.

אנחנו בגבעת חביבה רואים את התיקון יום יום. התיקון אינו סכריני, הוא איטי ולעיתים מתסכל אך מתרחש בשטח. ילד שגדל בסביבה גזענית ואלימה יכול להשתנות אם יפגוש את החממה החינוכית הנכונה. נערים שגדלו על פחד ואלימות, יכולים להפוך לאנשים שמסוגלים לשיחה, לשותפות ואפילו לשלום, אם ייחשפו לתוכניות חינוכיות נכונות ויתחנכו במרחב בו הכללים נשמרים על ידי מבוגר מיטיב.

חינוך הוא אחד המקומות האחרונים שבהם עדיין אפשר לתקן מן היסוד. אני מקווה שזה יהיה האחד בספטמבר המריר האחרון שנדע כחברה וכמדינה. ושבשנה הסוערת שלפנינו, החינוך הממלכתי הישראלי לא יהיה עוד זירת קרב, אלא מנוע השינוי הדמוקרטי, השוויוני והאזרחי שאנחנו כל כך זקוקים לו.

>>> מיכל סלע היא מנכ"לית עמותת גבעת חביבה, המרכז לחברה משותפת