הגיע הזמן של הרמטכ"ל לעלות על מדי א'

ספק אם ב-7 באוקטובר העלה מישהו ממפקדי צה"ל בדעתו, ששלוש שנים אחר כך יהיה הצבא עדיין נתון במלחמה שהפכה לסוג של מצב כרוני. זהו מצב חסר תקדים, המאתגר את הנחות היסוד שעליהן נבנה הצבא. הוא גורם לכך שערב יום השנה השלישי למלחמה, צה"ל עדיין מחפש את דרכו, בלא מצפן ובלא יעד ברור.

מפקדיו הבכירים, שטראומת הכישלון צרובה בבשרם ומערערת את סמכותם מול פקודיהם, ממשיכים לדבר בשפה כפולה: הם מנסים לשקף תחושה של הישגים מבצעיים חסרי תקדים, חלקם ממשיים. בה בעת, הם חוזרים על ההצהרה השחוקה, שלפיה כל הגזרות עדיין פתוחות. גם בהיבט הסמלי, הרמטכ"ל ובכיריו עדיין לובשים מדי יום מדי ב', כדי לשדר ש"אנחנו במלחמה". אבל אם אנחנו במלחמה וכל הגזרות פתוחות, שואל הציבור, אז מה באמת השגתם?

לא מדובר רק בציבור. גם בדרגות הנמוכות יותר, מהחיילים ועד מפקדי השדה, משדרת ההתנהגות הזו חוסר בהירות פיקודית, שלעצמה היא פתח להתרופפות משמעתית, הסרת רסן ביחס לערכי לחימה ופריצת גבולות. מציאות זו מונעת מהצבא להתחיל בתהליך השיקום החומרי, המשמעתי והערכי שהוא כה זקוק לו.

שלוש שנים אחרי ה-7 באוקטובר, הגיע הזמן שהרמטכ"ל, ואחריו הצבא כולו, "יעלו על א'".

אין משמעות הדברים שהגענו לשלווה. גם בצבא שבו המפקד משדר שיש שיגרה ויש משמעת, ובקריה לא לובשים מדים טקטיים, מי שיוצא לפעילות מבצעית או מתכנן אותה צריך לעשות את זה במיטב הדריכות. אבל "לעלות על א'" פירושו להחזיר את הצבא למצב שבו יש משמעת, יש מגבלות משאבים, יש לוחות זמנים ויש הכרה בשחיקה העצומה שעברו האנשים והכלים בשלוש שנות לחימה. זו לא "קונספציה", אלא צבא במיטבו.

לעלות על א' פירושו להתחיל במלאכה הקשה של כינון מחודש של ערכים ונורמות. הדיבור המופקר של הדרג המדיני הנוכחי, שמתגאה בהרג והרס באופן שסולל גם למפקדים את הדרך להאג, או התפיסה הציבורית לפיה כל חייל הוא גיבור שמותר לו הכול, אינם מהווים תירוץ למפקדים לוותר על הסולם הערכי והמשמעתי עליו נשען הצבא. מותר בהחלט לפקפק בטענות של יוצרי הסרט "נז"א" כלשונן; אסור שלא לשאול את השאלה הערכית שהוא מציף: מה קורה לצבא כאשר דפוסי פעולה, ספי סיכון ונורמות שהתעצבו בתוך מלחמה עצימה נמשכים לאורך זמן? ולא צריך לחשוב שישראל מבצעת בעזה ג'נוסייד כדי לדרוש - לטובת הצבא עצמו ולמען חייליו - תחקיר ראוי ומיצוי הליך פיקודי במקרים הלא-מעטים המוכרים לנו, שבהם עלה חשד ממשי לחריגה מערכים אלה.

לעלות על א' פירושו להכיר בכך ששום משאב, חומרי או אנושי, אינו בלתי מוגבל כי "לא סופרים בשעת הסכנה". בראש וראשונה מדובר באנשי המילואים, שמאחוריהם יש משפחות, מקומות עבודה, לימודים וקהילות. השימוש המופקר של צה"ל בצווי 8 מאיים לפרק את הקהילה הזאת. הדרישות התקציביות שאין להן גבול, רובן ללא תפיסה של ממש איך ישמש הכסף כדי לבנות צבא כשיר ומוכן, מערערות את הבסיס הכלכלי של המדינה בלי להעניק ביטחון טוב יותר. גם כאן, ההפקרות של הדרג המדיני אינה תירוץ.

הדבר נכון גם לצבא הסדיר. צבא שנמצא במצב חירום תמידי מתקשה להשתקם, להתאמן, ללמוד, לבנות מחדש יחידות ולתקן את מה שנחשף במלחמה. באופן פרדוקסלי, הרצון להיות מוכנים בכל רגע למלחמה עלול לפגוע ביכולת להיות מוכנים למלחמה הבאה.

מדי א' אומרים לחייל שנגמרה התקופה שבה עצם היותך חייל פירושה שאתה נמצא במלחמה. הם מחזירים הבחנה שנשחקה בין החזית לעורף, בין פעילות מבצעית לשגרת בסיס, בין החריג לנורמלי. מדי לחימה מיועדים ללחימה, לפעילות מבצעית ולאימונים. כאשר לובשים אותם כעניין של שגרה, התודעה הצבאית נשחקת.

פיקוד איננו הימנעות מסיכון, אלא ניהול סיכונים. לפקד פירושו להיות המבוגר האחראי, שיאמר וידגים בעצמו שהפקת לקחים לחוד והתנהלות פוסט-טראומטית לחוד. האבחנה הזו חיונית להמשך תפקודו של הצבא. היא מתחילה ברמטכ"ל שקם בבוקר ועולה על א'.

>>> עפר שלח הוא ראש תוכנית "מדיניות הביטחון הלאומי" במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS); ד"ר עידית שפרן גיטלמן היא חוקרת בכירה בתוכנית