הקואליציה לא רוצה שהזקנים יצביעו

יש דרך פשוטה לזהות דמוקרטיה בריאה: היא תמיד מחפשת כיצד להקל על אזרחים להצביע. יש גם דרך פשוטה לזהות דמוקרטיה בנסיגה: היא מתחילה לשאול קודם מי צפוי להצביע, ורק אחר כך מחליטה אם כדאי להקל עליו. זה בדיוק הסיפור של הקלפיות בבתי האבות.

ההסדר הזה נולד בתקופת הקורונה כהוראת שעה, אבל המציאות הוכיחה שהוא לא היה פתרון למגפה אלא פתרון לכשל דמוקרטי. במשך שתי מערכות בחירות לכנסת ובבחירות לרשויות המקומיות הוצבו קלפיות בבתי אבות. מדובר באוכלוסייה שרבים בה מתקשים להתנייד בכוחות עצמם, לרבים אין מי שיכול ללוות אותם לקלפי רגילה, הקלפי של רבים מהם רחוקה מבית האבות. מבחינתם, קלפי בבית האבות אינה עניין של נוחות. היא ההבדל בין היכולת להצביע לבין ויתור כפוי על זכות הבחירה.

נתוני ועדת הבחירות המרכזית אכן הראו שהצבת הקלפיות אפשרה לכ-30,000 קשישים לממש את זכותם להצביע. לא התגלו תקלות מיוחדות, לא נפגע טוהר הבחירות, ולא נמצא כל נימוק מקצועי לבטל את ההסדר. להפך. לכן, מ"מ מנכ"ל ועדת הבחירות – הגורם המקצועי והא-פוליטי האמון על ניהול הבחירות – מבקש להפוך אותו להסדר קבוע. אלא שמתברר שבליכוד ומפלגות נוספות בקואליציה מתנגדים.

קשה למצוא לכך הסבר ענייני. קשה עוד יותר להתעלם מהתחושה שההתנגדות נובעת משיקול אחד בלבד: הערכה פוליטית שלפיה ציבור הקשישים אינו מצביע "נכון". אם זהו השיקול, הרי שהגענו לרגע מסוכן במיוחד. לא מדובר עוד בוויכוח לגיטימי על הסדרי בחירות, אלא בניסיון לעצב את גוף הבוחרים בהתאם לאינטרס מפלגתי.

בדמוקרטיה אסור לשאול למי אזרח מצביע לפני שמחליטים אם לאפשר לו לממש את זכותו. הזכות לבחור אינה פרס שמוענק למי שמצביע למפלגה "הנכונה". היא זכות יסוד חוקתית של כל אזרח.

לכן, ההתנגדות להסדר הזה אינה רק פסולה מבחינה מוסרית; היא גם מעוררת קושי חוקתי כבד. היא פוגעת בזכות לבחור שכן חובת המדינה להבטיח שהזכות תהיה ניתנת למימוש בפועל. בדיוק בגלל זה מקדמת ועדת הבחירות השנה גם קלפיות מיוחדות למפונים בשל המלחמה. היעלה על הדעת שמישהו היה מתנגד להסדר כזה אם נניח היה ניתן להניח שהמצביעים בערים המפונות נוטים לכיוון פוליטי מסוים?

כשם שהמדינה מנגישה קלפיות לבעלי מוגבלויות, מציבה קלפיות בבתי חולים ובמתקני כליאה, כך גם הצבת קלפיות בבתי אבות היא חלק מחובתה להבטיח שזכות הבחירה תהיה ממשית ולא תישאר הבטחה ריקה.

כאן בדיוק נכנסת לתמונה ועדת הבחירות המרכזית. לאחר שבחנה את הנתונים, היא קבעה שהקלפיות בבתי האבות אכן הגדילו את שיעורי ההצבעה והשיגו את תכליתן: לאפשר לאלפי אזרחים לממש את זכותם החוקתית. כאשר הקואליציה מתעלמת מהמסקנה המקצועית הזו ומונעת את המשך ההסדר, המשמעות המעשית היא למנוע מאלפי אזרחים לממש את זכותם להצביע - לא משום שאינם רוצים להצביע, אלא משום שמישהו מעריך שקולם אינו מועיל לו מבחינה פוליטית.

שנית, יש כאן פגיעה בעקרון השוויון בבחירות. כללי הבחירות אינם אמורים להשתנות בהתאם לאינטרס של הרוב הפוליטי באותו רגע. הקואליציה אינה רשאית להשתמש בכוחה כדי להקשות על קבוצה מסוימת להצביע משום שהיא מעריכה שהקבוצה הזו תומכת ביריביה. זהו שימוש לרעה בכוח השלטוני כדי להשפיע על הרכב ציבור הבוחרים ועל תוצאות הבחירות עצמן, בדיוק מה שכללי הבחירות נועדו למנוע. זוהי גם פגיעה בעיקרון שלפיו אסור לרוב הפוליטי להשתמש בכוחו כדי להנציח או לשפר את סיכוייו להמשיך ולהחזיק בשלטון באמצעות שינוי כללי המשחק.

ושלישית, גם אם מדובר לכאורה רק בהוראת שעה, בפועל ההסדר כבר הפך לחלק ממערכת הבחירות בישראל. הוא הוחל בשתי מערכות בחירות כלליות ובבחירות לרשויות המקומיות, והציבור הסתמך עליו. שינויו דווקא ערב בחירות, שכבר אין זמן לחשוב על פתרון חלופי, פירושו שינוי של כללי המשחק תוך כדי המשחק - מהלך שבית המשפט העליון כבר הזהיר מפניו וקבע כי יש להימנע ממנו, בוודאי בהיעדר הצדקה עניינית.

השאלה שבפנינו אינה אם הקשישים מצביעים לימין או לשמאל. זו שאלה שמקומה בסקרי בחירות, לא בדיון על זכויות יסוד. השאלה האמיתית היא אם מדינת ישראל עדיין מחויבת לעיקרון הבסיסי ביותר של הדמוקרטיה: שכל אזרח יוכל להצביע, בלי קשר לגילו, למצבו הבריאותי או לפתק שהוא צפוי להכניס לקלפי.

ברגע שמתחילים למנוע מאזרחים דה פקטו להצביע משום שמישהו חושב שהם יצביעו "לא נכון", זו לא רק פגיעה בזקנים וניצולי שואה, אלא פגיעה בדמוקרטיה עצמה. יש עוד הזדמנות לקואליציה להתעשת ולבטל את הבושה הזו.

פרופ' יניב רוזנאי הוא מנהל אקדמי-משותף במרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן.

עו"ד גיל גן-מור הוא מנהל פרויקט חו"ד במרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן.