האמיר ששינה את קטאר - ואת המזרח התיכון

מותו של האמיר האב, חמד בן ח'ליפה אאל תאאני, בגיל 74, מסמן את סיומו של עידן במזרח התיכון. קשה לחשוב על מנהיג ערבי אחד, מאז שנות ה-90, שהשפיע על מעמדה של מדינתו באופן כה דרמטי.

כאשר עלה לשלטון בהפיכה שקטה נגד אביו בשנת 1995, קטאר הייתה מדינת מפרץ קטנה, עשירה אך שולית יחסית בזירה האזורית וכזו שמתיישרת לרוב עם הקו הסעודי. כאשר העביר את השלטון לבנו, תמים, האמיר הנוכחי, בשנת 2013, היא כבר הייתה מעצמת גז עולמית, אחת המדינות העשירות בעולם (במונחי תל"ג לנפש), מתווכת בין-לאומית, בעלת השפעה תקשורתית חסרת תקדים ומעצמה אזורית שאיש אינו יכול להתעלם ממנה.

ההישג הגדול ביותר שלו היה הבנת הפוטנציאל הטמון במרבצי הגז והצורך בפיתוחם. ההשקעה האדירה בפיתוח תעשיית הגז הנוזלי (LNG) הפכה את קטאר למעצמת אנרגיה עולמית והעניקה לה משאבים שאפשרו לה לנהל מדיניות חוץ שאפתנית בהרבה מגודלה. באמצעות קרן ההשקעות הלאומית, רכישות ענק ברחבי העולם ודיפלומטיה פעילה, קטאר הפכה ממדינה שמסתגלת למציאות האזורית למדינה שמעצבת אותה.

אך חמד לא הסתפק בכוח כלכלי. הוא הבין שכוח במזרח התיכון נמדד גם בהשפעה על התודעה. הקמת רשת התקשורת אל-ג'זירה ב-1996 הפכה את קטאר למעצמת תקשורת, כזו שמסוגלת להשפיע על סדר היום בעולם הערבי ולעיתים גם מחוצה לו. במקביל, הוא בנה את קטאר כמתווכת כמעט בכל משבר אזורי - מלבנון ועד סודאן, מאפגניסטן ועד רצועת עזה. מדינות רבות דיברו עם צד אחד; קטאר דיברה עם כולם.

מבחינת ישראל, מורשתו מורכבת במיוחד. מצד אחד, הוא היה בין האחראים להפיכתה של קטאר לפטרונית המרכזית של חמאס, הן במישור המדיני והן במישור הכלכלי. בתקופתו נבנו הקשרים ההדוקים עם הנהגת הארגון, והוא אף היה המנהיג הערבי הראשון שביקר ברצועת עזה לאחר השתלטות חמאס, בשנת 2012. במקביל, אל-ג'זירה, שופר בית המלוכה הקטארי, הפכה במשך השנים לאחד מכלי התקשורת המשפיעים ביותר על השיח הערבי סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, תוך שהיא מבקרת ומסיתה נגד ישראל.

מן הצד האחר, הוא היה גם מי שהוביל את הפתיחות הזהירה כלפי ישראל בשנות ה-90. בתקופתו התקיימה נורמליזציה חלקית בין המדינות - נפתחה הנציגות הישראלית בדוחא, התקיימו ביקורים הדדיים, נרקמו עסקאות כלכליות ונוצרו ערוצי קשר ישירים בין שתי המדינות. מבחינתו לא הייתה בכך סתירה: קטאר ביקשה להיות מדינה "שמדברת עם כולם", גם כאשר הם אויבים זה של זה. הפרגמטיות הזו - קיום יחסים עם ארצות הברית, אירוח הבסיס האמריקני הגדול באזור, שמירה על קשרים עם איראן, תמיכה בחמאס וערוצים שקטים עם ישראל - הפכה לסימן ההיכר של מדיניות החוץ הקטארית.

חמד גם היה האיש שהניח את היסודות לאירוח גביע העולם בכדורגל ב-2022. מעבר לספורט, מדובר היה בפרויקט לאומי שנועד למצב את קטאר כמדינה גלובלית, מודרנית ובעלת השפעה רכה. דוחא של היום - קו הרקיע, התשתיות, המוזיאונים, חברת התעופה, ההשקעות והשאיפה להיות מרכז בין-לאומי - היא במידה רבה תוצאה של החזון שלו.

האמיר הנוכחי, תמים בן חמד, שינה סגנון יותר מאשר אסטרטגיה. הוא מתון יותר, פחות הרפתקן מאביו, אך ממשיך כמעט את כל הקווים המרכזיים שהתווה: השקעה בגז, גישור בסכסוכים, שימור הברית עם ארצות הברית, קשרים עם איראן, תמיכה בפלסטינים והשאיפה למקסם את השפעתה של קטאר באמצעות דיפלומטיה, כלכלה ותקשורת. חמד השפיע על בנו, האמיר הנוכחי, מאחורי הקלעים ובלכתו ייתכן שינוי, אך לא מהותי, שהרי הבן הלך בעקבות אביו. חמד היה חולה שנים רבות, בין השאר דווח שנאבק בסוכרת ובמחלת כליות. זו גם הסיבה בגינה העביר את הכתר לבנו עוד בחייו, וקבע גם בכך תקדים במפרץ הערבי.

מותו של חמד בן ח'ליפה אינו רק אירוע משפחתי או לאומי עבור קטאר. הוא מסמן את לכתו של המנהיג שעיצב את קטאר המודרנית. גם מי שחולק על רבות מהבחירות שעשה - ובישראל יש לכך סיבות טובות - חייב להכיר בכך שהוא היה אחד המנהיגים המשפיעים והנועזים ביותר בעולם הערבי בדור האחרון. במידה רבה, קטאר של 2026 עדיין פועלת על פי האסטרטגיה שהוא ניסח לפני שלושה עשורים: להיות קטנה בשטח, אך גדולה בהשפעה.

>>> ד"ר יואל גוז'נסקי הוא מומחה למדינות המפרץ וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) שבאוניברסיטת תל אביב. הוא שירת במועצה לביטחון לאומי והוא חוקר בכיר (שאינו תושב) במכון המזרח התיכון, בוושינגטון, ארצות הברית