ההגנה יקרה? (אל) תנסו בלעדיה

הפרסומים בעיתונות הבין-לאומית והדיון הציבורי על כלכלת החימושים נוטה ליפול שוב ושוב לאותה מלכודת: בוחנים את מחיר המיירט, מביטים על עלות הסוללה, על התקציב לפיתוח וייצור המכ"ם, ומסיקים מהר מדי שמדובר במרכיב יקר מדי בביטחון הלאומי. זו טעות אנליטית. המחשבה הלוגית הנכונה היא לבחון לא רק כמה עולה ליירט, אלא מהו המחיר הכולל ומהי העלות האלטרנטיבית של היעדר הגנה: כמה עולה לספוג פגיעה בתשתית חשמל, בנמל תעופה בין-לאומי, בבסיס צבאי, במסלול טיסה בבסיס חיל האוויר, במרכזי עסקים ובמרקם החיים האזרחי. ועוד לא אמרנו מילה על חיי אדם ואירוע נפגעים המוני. במונחים אסטרטגיים, ההגנה האווירית איננה הוצאה ואפילו לא "רק" השקעה; היא מנגנון ביטוח לאומי, לעיתים הזול ביותר ביחס לנזק שהיא מונעת. נכון להסתכל על זה כפוליסת ביטוח מאפשרת, ולא כהוצאה מוכרת.

• מצוקת החימושים של ארה"ב | כל הפרטים

מאז 7 באוקטובר נורו לעבר ישראל למעלה מאלף טילי קרקע-קרקע ארוכי טווח מאיראן ומתימן, ולצידם יותר מ-70 אלף רקטות, טילים, כטב"מים, חימושים משוטטים ורחפנים משבע זירות הלחימה. בהיקפי אש כאלה, הוויכוח על מחיר המיירט לבדו הוא ויכוח חלקי וחסר. מלחמה מודרנית אינה נמדדת רק בעלות ההגנה, התגובה וההתקפה אלא גם ביכולת של המדינה לשמר רציפות תפקוד: להחזיק שדות תעופה פתוחים, להגן על תשתיות אסטרטגיות, לצמצם שיתוק של המשק, ולאפשר לאוכלוסייה האזרחית ולמערכת הביטחון להמשיך לפעול תחת אש במלחמה מתמשכת בת שלוש שנים בישראל, או חמש שנים במרכז אירופה.

ההשוואה לאוקראינה או למדינות המפרץ מחדדת את הנקודה. באבו דאבי, בדובאי ובאיחוד האמירויות אין עומק התגוננות אזרחית המקביל לזה שנבנה בישראל לאורך עשרות שנים: אין פריסה דומה של ממ"דים, אין רשת צפופה של מיגוניות, אין מעטפת התרעה מצילת חיים, חסר מיגון ובטון במודל הישראלי, ואין שכבת חוסן אזרחי-מוסדי שהוטמעה כחלק מתפיסת הביטחון הלאומית. במדינות אי (כמו ישראל או מדינות המפרץ), שכלכלתן נשענת על תעופה, פיננסים, תיירות, מסחר בין-לאומי ותחושת יציבות, פגיעה מתמשכת בשדה בין-לאומי, בנתב"ג, במצר הורמוז, באתר אנרגיה או ברובע עסקים עלולה להפוך במהירות לאירוע כלכלי המשפיע לשנים ארוכות קדימה. הנזק שם מיד מתגלגל לביטוח, לתיירות, לכלכלה, לאמון משקיעים ולדירוג האשראי, לשרשראות אספקה ולמיתוג הבין-לאומי.

זה נכון גם לגבי הבסיסים האמריקניים במפרץ. ההנחה שמספיק להציב סוללת הגנה אווירית התבררה כחלקית. כאשר מכ"מים, חיישנים, סוללות ומרכזי התרעה עצמם נחשפים לפגיעה, המטרה הופכת להיות פירוק ההגנה. מכאן נובע הלקח המבצעי המרכזי: לא די להגן על הערים, האזרחים, על הנמלים או על מתקני האנרגיה; חייבים להגן גם על המגינים - על סוללות ההגנה האווירית, על המכ"מים, על החיישנים, על בלוני התצפית, על המשגרים, על מרכזי הבקרה ועל הקישוריות המבצעית שמאפשרת גילוי, התרעה ויירוט. השבוע גם הוכח שבלי הגנה מבוססת לא ניתן לצאת להתקפה. הנשיא טראמפ, לפי הדיווחים האחרונים, נמנע מלתקוף גם כי אין לארצות הברית מספיק מיירטים - וזה דבר דרמטי.

נכון, אפשר וצריך להוזיל את ההגנה ועדיין כיפת ברזל, חץ 3-2 וקלע דוד זולים בסדרי גודל ממקביליהם בארצות הברית. מיירטים כמו THAAD ו-SM-3 יקרים פי כמה וכמה, והאמריקנים עצמם מחפשים דרכים להוזיל מערכות כמו פטריוט ולשפר יחס עלות-תועלת. מדברים רבות על כלכלת מיירטים, אבל גם האלטרנטיבה ההתקפית אינה זולה: חימושי יוקרה התקפיים, טילי שיוט, עלות גיחות ומטוסי קרב, מל"טים מתקדמים, חימושים מנגד (stand-off), לוחמה אלקטרונית ומעטפת מודיעינית - כולם מרכיבים יקרים, מאוד. לכן, הוויכוח האמיתי איננו בין "הגנה יקרה" או "התקפה זולה", אלא בין שתי פונקציות הכרחיות.

התמשכות המערכה, למעלה מאלף ימים, למעלה מאלפיים הרוגים ולמעלה משבעים אלף טילים - זהו המחיר הכבד ביותר לכלכלה, לחברה, למדינה. המסקנה המבצעית ברורה: הגנה בלי התקפה וללא הכרעה היא שחיקה מתמשכת; התקפה בלי הגנה היא הימור, ללא פוליסת ביטוח, ללא אופק ותוחלת. מי שחושב שההגנה יקרה מתעלם מן המחיר הכבד בהיעדרה.

>>> תא"ל במיל' רן כוכב (רנכו) הוא לשעבר מפקד ההגנה האווירית בצה"ל, דובר צה"ל לשעבר