ישראל ממתינה שהמזרח התיכון יגיע אליה. הם כבר מזמן המשיכו הלאה

עמוד תווך מרכזי בקונספציית הביטחון הלאומי של ישראל קרס. התפיסה שלפיה מלחמה באיראן, כשאנו מגובים בצבא ארצות הברית ובנשיא אוהד בבית הלבן, תחסל את משטר האייתוללות - הוכחה כמוטעית. בעודנו מלקקים את הפצעים מההשלכות של קריסת הקונספציה הזו, ישראל עודנה שבויה עמוק בתוך קונספציה נוספת, מסוכנת לא פחות. הקונספציה המדינית.

היו שאמרו - במידה מסוימת של הומור - שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. אבל לפחות מאז הסכמי קמפ דייוויד לשלום עם מצרים, לישראל יש זרוע מדינית שמתפתחת ומשתנה עם השנים. התפיסה המדינית הנוכחית של ישראל נשענת על שלושה עמודי תווך, שכדאי להרהר בהם, ובמידת הצורך לערער עליהם.

הקונספציה של "הסכמי אברהם"

עמוד התווך הראשון עוסק בעליונות הביטחון על הדיפלומטיה. מבחינה צבאית, ישראל היא המדינה החזקה באזור, ומבחינה תרבותית אנחנו "וילה בג'ונגל". ולכן, כל תהליך מדיני יקרה בתנאים שלנו ובקצב שנקבע. שכנותינו, שהן מדינות באזור נחשל, מפולג ומשוסע, יפנימו את העליונות הישראלית וירצו להרוויח ממנה. אז אנחנו נחליט אם ומתי להתקדם. כל זאת תחת ההנחה שהיוזמה תמיד אצלנו. ארצות הברית, בעלת הבית של הדיפלומטיה האזורית, ניצבת איתנה לצידנו. השני נוגע לזירה הפלסטינית. "הסכמי אברהם" הוכיחו שניתן לנרמל יחסים עם מדינות ערב מעל לראשם של הפלסטינים. ועם זאת, הסוגיה הפלסטינית היא עצם בגרון לאמריקנים, לאירופים ולמספיק גורמים מתונים באזור שלא ניתן יהיה להתקדם במישורים אחרים ללא התקדמות בה, סמלית ככל שתהיה. השלישי מכתיר את סעודיה כגביע הקדוש. "הסכמי אברהם" הם התבנית המרכזית שבתוכה מתעצבים התהליכים המדיניים במרחב, וכל התקדמות מדינית עתידית חייבת לעבור דרך הרחבה שלהם, שעיקרה צירוף ריאד.

אלא שבעוד ישראל ממתינה בווילה שהג'ונגל יתיישר לפי ציפיותיה, על הקרקע יש התהליכים שמספרים סיפור אחר. המגמות של החודשים האחרונים סותרות את הקונספציה. המלחמה באיראן טרפה את הקלפים. לדוגמה, היא הביאה גורמים באזור, שבעבר נשענו לחלוטין על הגנה אמריקנית, לשקול מחדש את צעדיהם. מדינות המפרץ מבינות שיש חורים במטרייה הביטחונית של וושינגטון, מה שמביא לשיתופי פעולה אזוריים שמטרתם, בין השאר, להשיב את היציבות על כנה, ראו "ברית מכה" כדוגמה. המפרציות גם מנהלות מגעים ישירים עם האיראנים. הן לא מעוניינות בהכרח בהסכם כניעה. אבל המהלכים שלהן מול טהראן בהחלט מונעים מפרגמטיזם הישרדותי.

במקביל, הקונספציה שלפיה האזור משוסע וחסר אונים ללא תכתובות מוושינגטון, הולכת ונסדקת אל מול מציאות של אינטגרציה כלכלית כפויה, אך משמעותית. החסימות במצר הורמוז ובאב אל-מנדב, ותקיפת צינור הנפט הסעודי שמוביל נפט אל נמל בים סוף הפכו את התובלה הימית, המועדפת על כל הגורמים בשוק האנרגיה, למסוכנת. התוצאה היא תנועה יבשתית ערה מאי-פעם. עיראק מעבירה נפט למדינות שכנות במשאיות בניסיון נואש לשמור על עורק יצוא לתעשיית האנרגיה שלה. צירי התנועה המחברים את סעודיה, כווית, איחוד האמירויות ומדינות נוספות במרחב עמוסים לעייפה.

הג'ונגל כבר לא אותו ג'ונגל

הקשרים הללו לא עוצרים בתנועת משאיות. על שולחנות השרטוט, וחלקן כבר בשלבי ביצוע, מונחות תוכניות לבניית תשתיות חוצות-גבולות: מסילות ברזל, מערכות כבישים, נמלים, ומעל הכול צינורות נפט ותשתיות אנרגיה אחרות. אם המגמות הנוכחיות יימשכו, ודאי אם יבשילו התוכניות הללו אפילו בחלקן, התלות הכלכלית בין מדינות האזור תלך ותעמיק. התוצאה תהיה שינוי במציאות המדינית סביבנו. וכרגע, כל הטוב הזה מתרחש בלעדינו.

הרוב המוחץ של אזרחי ישראל לא מעוניין לחיות בספרטה מודרנית ומצפה לחזון אחר מהמנהיגות הלאומית שלנו. אנחנו ניצבים בנקודת הכרעה היסטורית. הפוליטיקה העולמית והגיאו-פוליטיקה האזורית משנות צורה לנגד עינינו. אם נמשיך להתעלם מהתהליכים הללו ולהיאחז בתפיסות לא רלוונטיות, קיים סיכון אמיתי שהפרויקט הציוני יהפוך למבודד. אין לנו את הפריווילגיה המוסרית להחליט שעתיד ילדינו יהיה ספרטני.

בפני הממשלה שתורכב בסתיו הקרוב תעמוד משימה קריטית של שחרור מקונספציות מדיניות מוטעות. יהיה עליה ליטול את היוזמה, ולנסח תוכנית מדינית שרואה נכוחה את התהליכים שנוצרו כתוצאה מהמלחמה עם איראן ומתמודדת עם המציאות הגיאו-אסטרטגית החדשה. תוכנית שמביאה בחשבון שגם אם הווילה היא וילה, העולם השתנה והג'ונגל הוא כבר לא אותו ג'ונגל.

"הסכמי אברהם" הם לא המסלול היחיד שבו מתקדמים תהליכים מדיניים במרחב. האמריקנים מובילים מהלך שבסופו הם מעוניינים להוריד את מעורבותם באזור. אם זה יקרה, הסינים, שמתחממים על הקווים כבר כמה שנים, ייכנסו לזירה. הסעודים, הפלסטינים, כמו גם המצרים, הירדנים, הסורים והטורקים, מתבוננים במהלכיה של ישראל כדי לראות אם גם בשדה המדיני אנחנו יודעים להיות יזמים וחדשניים כמו בשדה הקרב. רק תוכנית מדינית, שבאופן מפוכח מביאה בחשבון את כל אלה, תוכל לצקת מחדש את היסודות האיתנים הדרושים לביטחון אמיתי למדינת ישראל.

>>> אודי זומר הוא פרופ' למדע המדינה וראש מרכז ברק למנהיגות באוניברסיטת תל אביב