ישראל בטוחה שהיא השותפה הכי נחשקת באזור. השכנות פחות

החתימה במכה על הסכם ההגנה המשותף בין ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן עוררה תשומת לב רבה בישראל. מאז, התמקד הדיון הישראלי בעיקר בשאלה אם הברית החדשה הזו מכוונת נגד ישראל.

כך ישראל רגילה לחשוב. מזה שנים שהזרם המרכזי בחשיבה האסטרטגית הישראלית מבין שיתופי פעולה אזוריים דרך הפריזמה של אויבים משותפים. כך פורשו גם "הסכמי אברהם": האיום האיראני, לפי היגיון זה, הוא זה שמחבר בין ישראל למדינות ערב והופך את ישראל החזקה לשותפה חיונית. עצם הנטייה הישראלית לפרש את "הסכם מכה" דרך השאלה אם הוא בעד או נגד ישראל חושפת דבר חשוב הנוגע לשיח הפוליטי והחברתי בישראל. כל ניסיון להבין את הדינמיקה של האזור באמצעות חלוקתו הבינארית למחנות המבוססים על אויבים משותפים הוא שגוי.

זוהי קריאה צרה מדי של האופן שבו ערב הסעודית ושחקנים אזוריים אחרים חושבים על ביטחון. עוד בזמן המגעים לנורמליזציה ישראלית-סעודית לפני 7 באוקטובר, ריאד חידשה את יחסיה עם איראן, וכך עשתה גם איחוד האמירויות. בעבורן לא הייתה בכך סתירה. המזרח התיכון משתנה ומעצב את עצמו מחדש, וישראל אינה בהכרח ניצבת במרכזו של הסדר המתהווה.

האינטרס הסעודי

אין עוררין על כך שאיראן מהווה איום ממשי על האזור: מאז חודש פברואר שיגרו האיראנים טילים וכטב"מים רבים יותר לעבר מדינות המפרץ מאשר לעבר ישראל. ואולם, העובדה שישראל ומדינות המפרץ חולקות איום משותף אין משמעותה שהן גם חולקות אסטרטגיה משותפת להתמודדות עמו. מנקודת המבט המפרצית, אחד הלקחים של המלחמה האחרונה הוא בדיוק עד כמה הסלמה אזורית בלתי מבוקרת עלולה להיות מסוכנת למדינות הנקלעות לעימותים שבהם לא ביקשו לקחת חלק.

האינטרס המהותי מבחינת הסעודים הוא להבטיח יציבות ויכולת לצפות התפתחויות, לחזק את יכולות ההגנה האזוריות וליצור מסגרות ביטחוניות נוספות. אלה אינן נדרשות להחליף את הארכיטקטורה הביטחונית בהובלת ארצות הברית, אלא להשלים אותה. "הסכם מכה" משקף אפוא אזור המבקש לקחת יותר אחריות להבטחת ביטחונו: ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן אינן מסכימות על הכול, אך מבחינתן הדבר החשוב הוא היכולת לנהל אתגרי ביטחון, לקדם הרתעה וליצור שיתופי פעולה למרות חילוקי הדעות.

גם לישראל יכול להיות מקום בארכיטקטורה כזו. הישראלים מבינים היטב את האינטרס שיש להם להשתלב במסגרת ביטחונית אזורית, אלא שלעיתים קרובות מדי הם מתעקשים לייצר הפרדה מוחלטת בין השגת יעד זה לבין הדיון על מדיניות ישראל בעזה, בגדה המערבית ובזירות אחרות. מנקודת המבט הסעודית, קשה יותר ויותר להתעלם מן הסתירה הזו. ישראל יכולה הייתה להיתפס באופן אוטומטי כעמוד תווך של ארכיטקטורת ביטחון אזורית, אך מדיניותה של ממשלת ישראל הנוכחית הופכת אותה לעמוד תווך של ארכיטקטורה של אי-ביטחון.

"הסכם מכה" לא מכוון נגד ישראל

זה לא חייב להיות כך. ערב הסעודית ושחקנים אזוריים נוספים הוכיחו שישראל יכולה לשמש שותפה אסטרטגית. אך הדבר תלויה במדיניותה. אין פירוש הדבר שערב הסעודית רואה בישראל ובאיראן איומים שווי ערך, או שהאזור כולו פונה נגד ישראל. המשמעות האמיתית מטרידה יותר: עוצמתה הצבאית של ישראל, שישראלים רבים מניחים כי היא זו שהופכת את מדינתם לשותפה אטרקטיבית, נתפסת בעיני האזור בעיקר כמקור לחוסר ודאות ולסיכונים.

תוצאות המלחמה עם איראן ממחישות פער זה: בעוד שחלקים מהשיח בישראל ראו בתוקפנות האיראנית הוכחה לכך שישראל ומדינות ערב הן בעלות ברית טבעיות, במפרץ הפיקו לקח אחר: לא די לשאול מי האויב המשותף; חשוב להבין כיצד מתמודדים עמו, בולמים הסלמה ושומרים על יציבות.

ההבחנה הזו חיונית. אפשר לייצר הרתעה באמצעות עוצמה צבאית, אך שותפות דורשת משהו אחר: אמינות, ריסון וחזון משותף לא רק לגבי הסדר האזורי, אלא גם לגבי האופן שבו יש לבנות אותו.

לכן, במקום לשאול אם "הסכם מכה" מכוון נגד ישראל, אולי כדאי לישראלים לשאול שאלה חשובה הרבה יותר: מדוע, דווקא ברגע שבו האזור בונה מנגנונים חדשים לביטחונו, ישראל מוצאת את עצמה יותר ויותר מחוץ לשיח? התשובה היא שאם ישראל רוצה להשתלב בארכיטקטורה המתהווה כעת במזרח התיכון, עליה להוכיח שהיא מסוגלת להיות לא רק שותפה עוצמתית, אלא גם אמינה וצפויה - כזו שיודעת לנהוג בריסון, משקיעה בדיפלומטיה ואינה מצפה שחוסר ודאות ופחד ישמשו תחליף לאמון.

>>> ד"ר עבד אל-עזיז אל-ע'שיאן הוא מומחה למדיניות החוץ של ערב הסעודית כלפי ישראל, עמית מחקר בכיר במיתווים, ומשמש עמית מחקר וראש תחום גיאו-פוליטיקה במכון המחקר Observer Research Foundation Middle East (ORF-ME)