סליחות בבוקר, קמפיין מלוכלך בערב

חבל שלא הקדימו מעט את הבחירות. ההתמשכות של האירוע הזה, שלרבים מאיתנו כבר נמאס ממנו עוד לפני שהגענו לישורת האחרונה, לא עושה טוב לעם ישראל ולמדינה הקטנה שלו. בכל פעם שאני מרגיש שהגענו לתחתית של ההתבטאויות וההאשמות, מגיעה המציאות ומראה שתמיד אפשר עוד לרדת. התאריך שנבחר, קצת אחרי החגים, מחבר בין אירוע השיא של הפוליטיקה לבין תקופת ראש השנה, והחיבור הזה בא לי מאוד לא טוב. דווקא בתקופה שבה אנחנו מצווים, כעם וכיחידים, לניקיון של הנפש, לעבודה אינטנסיבית על המידות שלנו, למבט פנימה, דווקא אז כל הזירה הציבורית שלנו מזדהמת בזרם של רעל, שקרים והכפשות שלצערנו כל כך מאפיינים את הבחירות כאן.

אנחנו בימים הנוראים, אבל יש דמויות ציבוריות דתיות מאוד שאיכשהו דווקא עכשיו משחררים את הרסן בהתבטאויות קיצוניות, למשל "שאלוהים יכלה את היועמ"שית" (שאריות מתשפ"ו). לאחרונה גם שמענו נאצות כלפי הרמטכ"ל ומפקד פיקוד המרכז, כמו גם נגד הפצ"רית, שבאו מאנשים חובשי כיפה שמצהירים על אמונה ודבקות בערכי היהדות, ורואים את עצמם כמנהיגים דתיים. הדברים שנאמרים כאן חדשות לבקרים, שאת חלקם אני אפילו קצת מתבייש לצטט, מעלים תהיה שאי אפשר להימנע ממנה: איך יכול להיות שיהודי אדוק במצוותיו, שמקפיד על קלה כחמורה, מתבטא בכזו ארסיות דווקא בתקופה שבה הוא מצווה לבחון את עצמו, רגע לפני יום הדין.

הרי האנשים האלו משכימים בארבע ובחמש בבוקר, קמים לסליחות, אומרים במלוא הכוונה "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי", ואז "טפלנו שקר" ו"נאצנו". הם ממשיכים לתפילת שחרית, ואיכשהו הכול מתפוגג: אין גבול למילים, אין סייג ללשון, כל דבר הולך - קללות ונאצות, עלבונות וגידופים, כאילו שרק לפני חצי שעה לא שפכו את תחנוניהם בפני הקב"ה והתוודו על אותם הדברים שהם עושים כרגע. לא ברור איך בן אדם לא רואה את הסתירה העמוקה בין שני הדברים.

בעשרת ימי תשובה מתרכזות כל התפילות המיוחדות והפיוטים היפים ביותר של היהדות. מ"ונתנה תוקף" הדרמטי שמתאר את יום הדין, דרך "אדון הסליחות" המתנגן, "כל נדרי" המסתורי, ועד "אבינו מלכנו" מלא התחינה. אין-ספור משפטים נכנסים לנשמה, ובאמת מעוררים למחשבה ולתיקון. אבל מכולם, יש פסוק אחד שבאמת גורם לי לרטט ודמעות: בווידוי של יום הכיפורים אנחנו אומרים "על חטא שחטאנו בטומאת שפתיים", ומתכוונים לחטאים של דיבור לא נקי, פוגעני, ולא מכובד. כולנו הרי נופלים בזה לעיתים, ואחר כך (לפחות בינינו לבין עצמנו) קצת מתביישים בהתנהגות שלנו.

המושג "טומאת שפתיים" אינו עוד ביטוי מתוך הווידוי: הוא מייצג תפיסת עולם יהודית עמוקה, שבה אנחנו לא יכולים לומר "טוב, אלו רק מילים". במסורת שלנו העולם נברא במילה, והדיבור אינו רק תוצר לוואי של מחשבה, אלא מעשה שממש מעצב מציאות. כאשר מילים הופכות לנאצות הן מטמאות את הזירה הציבורית ופוגעות במרקם החברתי, בשיח הציבורי ואפילו בתפיסה של ציבורים אחרים כלפי הדת.

בזמן מערכות בחירות הכול מקצין. דיבור דורסני, הכפשות אישיות וסימוני אויבים מבית הפכו לטקטיקה מתוכננת ומחושבת. מילים שהיו בעבר מחוץ לתחום - כאלו שהיו מעוררות זעזוע מקיר לקיר - נאמרות כיום בקלות, והתחרות על הכותרת הבאה גורמת לאנשים טובים להקצין, ולעיתים להתבזות. כשאנו מבקשים מחילה על "טומאת שפתיים", אנו נדרשים להבין שהנזק שנעשה בדיבור אינו נופל מנזק שנעשה במעשה: "מוות וחיים ביד הלשון", כתוב בספר משלי, ואם אותם אנשים באמת מאמינים בחשבונות שמיים בימים הנוראים, הם צריכים ממש לחשוש.

כשאני מביט על מנהיגים או שליחי ציבור דתיים, הציפייה מהם להיות שומרי מצוות במלוא מובן המילה. הרי ברור שאף רב או ח"כ או נבחר ציבור דתי לא יחלל שבת, או יאכל במסעדה לא כשרה, אבל כשמדובר בטומאת השפתיים - הגבולות פרוצים לגמרי, ואנחנו מקבלים את זה. הבעיה כמובן היא לא עם הביקורת: זו לא רק זכותם של אנשים מובילים ומשפיעים למתוח ביקורת - זו אפילו חובתם. רבנים הם לא דיפלומטים או יחצנים, וצריך לצפות מהם לעמדות ברורות, אבל משום מה הם נוטים לחשוב שלהיות נחרץ פירושו לגדף.