היום זה ההורים שלנו, מחר זה אנחנו: אתגר ההזדקנות שנוגע לכולנו

בימים הקרובים יצוין יום הקשיש הבין-לאומי (01.10), שחל השנה בישראל בשיאם של חגי תשרי. מדובר בהזדמנות להישיר מבט אל מציאות שרובנו מעדיפים, באופן כה טבעי, להתעלם ממנה - עד שלא ניתן עוד. דווקא בתקופת החגים, ימים של משפחה ושל ביחד, כדאי להכיר במציאות חייהם של יותר ממיליון אזרחיות ואזרחים ותיקים, אלה שהעניקו לכולנו כל כך הרבה ושרבים מהם זקוקים עכשיו ליחס הזה חזרה. הם לא מבקשים לקבץ נדבות או לזכות ברחמי החברה, אלא פשוט מבקשים שנמשיך לראות אותם כבני אדם. ספוילר - רובנו, מתישהו, נהיה בנעליים שלהם בדיוק.

נתחיל בכמה עובדות פשוטות. עובדה ראשונה: מדינת ישראל היא מדינה מזדקנת. בני 65+ בישראל מהווים כיום כ-13% מאוכלוסייתה הכללית. לשם השוואה, בקום המדינה הקשישים היוו כ-4% בלבד מכלל האוכלוסייה בישראל. עובדה שנייה: לפי נתוני הלמ"ס, לרוב האנשים שהגיעו לגיל פרישה (פנסיה) והפסיקו לעבוד אין פנסיה תעסוקתית. כדאי להתעכב על הנתון הזה - רק 43% מהישראלים בגיל פנסיה זכאים לקבלת קצבה פנסיונית. מה עושים השאר? נסמכים במקרה הטוב על קצבת אזרח ותיק והשלמת הכנסה מהביטוח הלאומי. לכך נחבר עובדה שלישית: לפי נתוני הלמ"ס, כל קשיש רביעי בישראל סובל מבדידות. בקרב קשישים הסובלים ממוגבלות כלשהי - שיעוור הבודדים מזנק ל-44%. עד שנת 2040 צפוי מספרים של האזרחים הוותיקים להיות כ-1.9 מיליון.

מה שנראה לעיתים כמו "צונאמי" של הזדקנות – מהווה למעשה הזדמנות גדולה לחברה הישראלית. הכול מתחיל בהבנה הפשוטה שהיום זה ההורים שלנו ומחר זה אנחנו, ובהבנה שאזרחים ותיקים הם נכס ולא נטל. השאלה המרכזית היא כבר לא רק תוחלת החיים ואריכות החיים, אלא גם איכותם. הפן הערכי הוא החשוב ביותר והוא כותב את עצמו - מדובר במי שהעניקו לנו חיים, חלקם ניצולי שואה, חלקם גיבורי העצמאות והתקומה של כולנו - מגיע להם להזדקן בכבוד בשנותיהם המאוחרות. אך יש פה גם פן חברתי נוסף - אין משפחה בישראל שלא מושפעת מהזדקנות המדינה.

"ילדים" בני 60 ו-70 מוצאים את עצמם מטפלים בהוריהם בני ה-80 וה-90. זהו אירוע רגשי לא פשוט, וכן, גם אירוע שיש לו השלכות כלכליות. בישראל כ-96% מהקשישים מזדקנים בקהילה. הדבר מתאפשר בעיקר הודות למדיניות החברתית של המוסד לביטוח לאומי ומשרד הרווחה והביטחון החברתי שמקדמים הזדקנות בקהילה וכן לקופות החולים. קיימת בארץ מעטפת רחבה של שירותי רווחה, שכוללים מרכזי יום ומועדונים ובעיקר חוק הסיעוד שמאפשר לאזרחים ותיקים להמשיך לגור בבית ולקבל סיוע יום-יומי. זה דבר חיובי ולא מובן מאליו, גם בהשוואה בין-לאומית.

עם זאת, קצב ההזדקנות של האוכלוסייה אדיר, המצב הכלכלי של האוכלוסייה המבוגרת בישראל (כפי שהובא כאן) קשה - והתוצאה היא לא רק פגיעה ברמה האישית אלא גם ברמה המערכתית לאומית. החישוב הכלכלי פשוט מאוד - כל אזרח מבוגר שמתפקד, שפעיל, שמודע ומקדם את בריאותו, ששומר על עצמו, שנפגש עם בני משפחה וחברים, הוא אדם שנסמך פחות על שירותי המדינה ועולה לה פחות כסף.

למדינת ישראל, אף שהכריזה על הנושא כאחד מהאתגרים האסטרטגיים, אין היום תוכנית לאומית אמיתית להתמודדות עם הזקנה. סוגיות רבות וחשובות נדחקו בשנים האחרונות מראש סדר היום בשל המצב הביטחוני הקשה. עלינו להבין, מצב זה בדיוק מחריף עוד יותר את מצבם של המבוגרים שלנו. הוא מחריף את הבדידות שלהם, את מצבם הכלכלי ובסוף משפיע גם על בריאותם.

אז מה אפשר לעשות? לא לחכות רק לפתרונות מהמדינה למעלה. לצד אחריות המדינה גם לשלטון המקומי ולארגוני החברה האזרחית אפשריות לפעול ליזום ולקדם שירותים, פעילויות, רווחה, קידום בריאות, ועוד. רשויות מקומיות למשל יכולות לפעול ביוזמתן כדי לאתר קשישים בודדים ולהציע להם פעילויות, לטפח קשרים בין-דוריים בין צעירים למבוגרים - פעילויות שנעשו בתחום הובילו לתוצאות מדהימות בתחושת הביטחון העצמי של הקשישים ובהפגת בדידותם. אבל אולי הכי חשוב, דווקא תוך כדי ימי חגים אלו, להזכיר לעצמנו שגם לכל אחד ואחת מאיתנו ישנו הכוח לעשות שינוי. לדרוש בשלום השכן המבוגר, להתייחס לזקנים שמסביבנו בכבוד ולא כאל טרחה ולמי שיש עוד סבא וסבתא - עשו טובה, תרימו אליהם טלפון, ולא רק בערב חג.

>>> ליאור שטרסברג הוא מנכ"ל מטב, העמותה הגדולה בישראל לרווחה, סיעוד וטיפול בקשישים