כשאין במי לירות: נקודת התורפה של משמרות המהפכה

האינפלציה באיראן בחודשים האחרונים מפגינה נוכחות יום-יומית, אלימה ושקטה, במקרר הריק של המשפחה האיראנית הממוצעת. עם תחזית של התכווצות בתמ"ג ואינפלציה במאות אחוזים, רק המילה "משבר" אינה מתארת עוד את המציאות. הכלכלה האיראנית נמצאת בקריסה במעמד צד אחד. המערב, מצידו עדיין מסרב לראות שהחומה ששמרה על המשטר האייתוללות סדוקה מאי-פעם.

איראן יושבת על מאגרי ענק של נפט גז שאמורים היו לתת לה רווחה כלכלית, אבל אזרחיה במציאות הנוכחית נאבקים על קלוריות. שכר הדירה בערים המרכזיות שואב יותר מ-50% של הכנסה פנויה ממשק בית ממוצע. היכולת לרכוש מוצרי חלב, בשר או תרופות הופכת לעניין של הישרדות יומית. החוזה האזרחי הלא-כתוב שבין השלטון לאזרחיו הולך ומתפוגג.

הסנקציות המשתקות והמצור אינן הגורם היחיד למציאות באיראן. המצב הכלכלי הקטסטרופלי לא ישתנה במהרה גם עם הסרת הסנקציות, מפני שהריקבון המשטרי הוא מבני, מוסדי ומושחת עד היסוד.

כעת, וושינגטון והמערב מפספסים הזדמנות היסטורית ונדירה להפיל את המשטר, ובכך בוגדים בכל ערכי המוסר והחירות שהם מתיימרים להוביל. הציפייה, שעדיין קיימת, שייחתם הסכם גרעין חדש ואמיתי - היא נאיביות במקרה הטוב, או עיוורון מרצון במקרה הרע. האיראנים משחקים את המשחק העתיק בעולם: משיכת זמן טקטית, תוך זיגזג דיפלומטי, שמטרתו הבלעדית היא למשוך את הזמן עד מערכת הבחירות בארצות הברית, מתוך ידיעה ברורה שדונלד טראמפ והמדיניות התוקפנית שלו ייעלמו מהזירה.

אולם, הדרך לנצל את המצב הכלכלי הקטסטרופלי אינה עוברת דרך הצהרות מוושינגטון או קריאה להפגנות רחוב המוניות. קריאה לאזרחים איראנים לצאת לרחובות ללא כיסוי היא שליחתם לטבח בטוח מול קני הרובים של משמרות המהפכה והבסיג'. הדרך האמיתית להכניע את המשטר היא משולבת: חנק כלכלי ומתקפת תודעה, המצטרפים לתסיסה אזרחית שקטה אך יעילה דרך השבתות נרחבות. וכאן, למערב וארצות הברית תפקיד מכריע בסיוע מימון ובמלחמת התודעה.

כאשר סקטור התחבורה, עובדי שדות הנפט, מערכת הבנקאות והמסחר ישביתו את המשק, המשטר יעמוד חסר אונים. אי אפשר לירות בשובתים שיושבים בביתם; אי אפשר להפעיל בתי זיקוק או לסלוק אשראי באיומי אקדח. כשהשבתה כזו מלווה במערכת תודעתית אגרסיבית שחושפת בפני האזרח האיראני בדיוק לאן הולך הכסף שלו - לא אליו, אלא לנכסים מוברחים באירופה ולמיליציות בתימן ולבנון, התסיסה הפנימית תהפוך לבלתי נמנעת.

הנשק האזרחי

השליטה של משטר האייתוללות באיראן אינה נשענת רק על אידאולוגיה או אהדת הציבור, אלא על מנגנון דיכוי מקצועי ומשומן. מנגנון זה מורכב מגרעין שדרה של משמרות המהפכה ומזרוע השיטור האזרחית/שכונתית שלהם - הבסיג'. אולם, מנגנון הדיכוי הזה אינו חסין. הוא בנוי כמערכת כלכלית-ארגונית כבדה שדווקא בזמן השבתות משק נרחבות הופכת לפגיעה ביותר.

הדינמיקה של השבתה כללית אזרחית שונה לחלוטין מהפגנות רחוב גלויות, והיא משתקת את יתרונות הליבה של מנגנוני הביטחון האיראניים: בעיקר דרך אובדן יתרון הכוח האלים ("אין במי לירות"). מנגנון הדיכוי מאומן לפזר הפגנות, לחסום צמתים, להשתמש בגז מדמיע ובירי חי מול קהל מקובץ. כשהמחאה עוברת מהרחובות לבתים הסגורים, היתרון הטקטי של הנשק והאלות מתפוגג. אי אפשר להשתמש במכונות ירייה מול חנויות סגורות, ואי אפשר לירות במפעל נפט שפועליו פשוט לא הגיעו למשמרת.

הבסיג' מונה כמיליון וחצי פעילים רשומים, אך הליבה המבצעית הפעילה קטנה בהרבה. כשיש שביתה כלל-ארצית (תחבורה, בנקים, אנרגיה, מסחר), השלטון נדרש לפרוס כוחות באופן רציף בכל עיר, תחנת כוח, צינור נפט וסניף בנק, כדי לשמור על "מראה של שגרה". הצבה מתמשכת זו גורמת לשחיקה פיזית ומנטלית חריפה של כוחות הדיכוי. בעוד שקציני משמרות המהפכה הבכירים נהנים מפריווילגיות כלכליות מפליגות, שדרת השטח של הבסיג' מורכבת מצעירים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות. כשהאינפלציה שוחקת את משפחותיהם של אנשי הבסיג' הזוטרים והם רואים את קרוביהם קורסים תחת הנטל הכלכלי, הנאמנות לפקודות דיכוי (כמו אכיפת פתיחת חנויות בכוח) מתחילה להתפורר.

משמרות המהפכה אינם רק מנגנון צבאי; הם הקונגלומרט הכלכלי הגדול ביותר באיראן, השולט לפי ההערכות על כ-30% עד 50% מהתמ"ג (באמצעות התאגיד ההנדסי ח'אתם אל-אנביאא', קרנות הברחה, בנקים וחברות דלק). פגיעה בצינור הכסף של המנגנון היא המפתח לשבירת הנאמנות.

במקביל לשיתוק הפנימי והלחץ המערבי, ישראל חייבת לשמר עצמאות מוחלטת ויכולת תגובה צבאית קטלנית לכל ניסיון איראני לחדש או להאיץ את הפעילות במסלול הגרעיני. אסור לישראל למכור את ביטחונה תמורת אשליות דיפלומטיות של מעצמות מערביות.

משטרים דיקטטוריים שנראים יציבים מבחוץ הם לרוב כמו זכוכית מחוסמת: הם מחזיקים מעמד תחת לחץ עצום, עד לרגע שבו נוצר הסדק הנכון ואז הם מתנפצים לרסיסים בבת אחת.

הציבור האיראני מתחיל להרגיש שאין לו עוד מה להפסיד. אם המערב ישכיל לנטוש את האשליות, להדק את החנק, להדהד את האמת לגבי המשטר ולסייע באמת ובתמים למאבק התודעתי - הרחוב האיראני כבר יעשה את שאר העבודה.

>>> עודד עילם הוא לשעבר ראש חטיבת הפח"ע במוסד וכיום חוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA)