שתי מילים טובות על נתניהו

תגיד, מבקשים, מאתגרים, תומכי נתניהו, אתה יכול לומר פעם מילה טובה אחת על נתניהו, מילה אחת לא יותר?! אני יכול לומר גם שתיים, שתי מילים טובות, תאמרו להם.

בתחום המדיני - "הסכמי אברהם". הוא ויתר על סיפוח, הוא ידע שבתמורה להסכם מקבלת איחוד האמירויות מטוסי F35, העלים זאת מהציבור, הכחיש ותעתע. אבל ניחא, כל הכבוד לו. בתחום הפוליטי - ערב הבחירות בשנת 2001 הוא ויתר על התמודדות כמועמד הליכוד לראשות הממשלה. הוא טען שאין טעם להיות ראש ממשלה כשמפלגתך מונה 19 חברי כנסת, זה לא אפקטיבי, חסר תכלית ותוחלת, אי אפשר למשול כך. אריק שרון נטל את המנהיגות והיה לראש ממשלה. אחר כך ניצח את נתניהו ובבחירות לכנסת הביא את הליכוד ל-38 מנדטים. אגב, נתניהו הוביל את הליכוד ל-12 ועד 36 מנדטים. מנחם בגין, יצחק שמיר ואריאל שרון בין 38 ל-48. אבל ההחלטה ההיא של נתניהו, לוותר על התמודדות, הייתה אחראית ואפילו ערכית.

בטקס הלוויה של פרופ' בן-ציון נתניהו, ספד לו שמעון פרס: אביך ז"ל כתב על היסטוריה, ואתה ביבי עושה היסטוריה. נתניהו הוחמא מאוד, אך הביט כה וכה ולא ידע על מה פרס מדבר. הוא התקשה למצוא מעשה היסטורי שעשה. פרס התכוון למשא ומתן, המתעתע מבחינתו, שניהל אז עם ממשל אובמה ועם הרשות הפלסטינית. נתניהו היה מאז ומתמיד כדבריו בעד "פלורליזם" בקרב הפלסטינים, בעד חמאס וחזיתות הסירוב. השאלה הראשונה ששאל בבוקר 7 באוקטובר הייתה "למה הם יורים?". זו הייתה תמיהה אותנטית, אינסטינקטיבית, נתתי להם הרי כל מה שהם שביקשו ואף יותר.

בדיון המפורסם ביום 1 באוקטובר, שישה ימים לפני הטבח, דיבר ראש השב"כ רונן בר על יהירותו של סינוואר, שמרגיש חזק, על הצורך בפעולה צבאית, על סיכול משוחררי עסקת שליט שחיים בעזה. הרמטכ"ל הרצי הלוי הציע להתכונן למערכה רחבה בעזה במקביל למאמצים כלכליים והסדרה. נתניהו סיכם את הדיון כך: "האקורדיון הזה של ענישה וגמול ושיח אזרחי - מקובל" (!).

הוא דיבר אז, לא רק בדיון ההוא ויותר מפעם אחת, על חשיבות הסכם עם סעודיה. הוא חשב ובצדק שהסכם עם סעודיה מחייב הכלה. הוא ידע שזה תנאי הכרחי אך לא תנאי מספיק, שיהיה עליו לומר משהו בדבר חזון, עתידי, ערטילאי, על פתרון שתי המדינות. לא שזה קשה לו, הוא כבר התחייב לכך פעמים הרבה בעברית ובאנגלית. הוא היה מוצא דרך למכור את הסחורה הזו לסמוטריץ' ולבן-גביר. כמי שמדבר תמיד משני קצות הפה, שאומר דבר והיפוכו לאותם אנשים, הוא היה מסתדר. אבל צריך לומר ביושר, כמאמר שדרי הטלוויזיה: לראש-ממשלה מותר להכפיף שימוש או אי שימוש צבאי למען מטרה מדינית. זהו דפוס לגיטימי. זו הנחת יסוד חוקית ותקינה.

הבה נניח, לצורך הדיון, שהוא לא קיבל התרעה מצרית כפי שפרסמה העיתונאית סמדר פרי ושהוא לא קיבל התרעה מאיחוד האמירויות כפי שפרסמו שלומי אלדר ורות יובל - האם חסרו התרעות מבית ומחוץ? עמדת שר הביטחון ליברמן לתקוף את חמאס, תוכנית "חומת יריחו" עליה דיבר בפומבי, ארבעה מכתבי התרעה מאגף המודיעין, נאום האזהרה של שר הביטחון יואב גלנט, נאומו של חה"כ יאיר לפיד, הריאיון בערוץ 14, ערוץ הילדים שלו, שבו הגדיר את אזהרות אמ"ן כ"הפרזה"(!), הכרזת המלחמה המפורטת להחריד של מפקד חמאס בגדה המערבית סלאח אל-ערורי הארור, שבה זלזל ומולה התרברב. בכל מקרה, יש להיצמד לפרדיגמה, לאקסיומה, שהוא קבע לאחר מלחמת לבנון השנייה: ראש הממשלה הוא אחראי-על. שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראשי הצבא ומערכות הביטחון הם שחקני משנה בעלי אחריות משנית.

גם טענת ההתכחשות לשיחת האזהרה לפיה כל שיחה מתועדת, מוקלטת, נרשמת ומובאת מיד לידיעת הגורמים הרלוונטיים - ניגפה בוועדת גרוניס לחקר פרשת הצוללות. הוועדה קבעה שהוא יצר ערוץ מקביל והוביל מהלכים סותרים לאלה שהובילה מערכת הביטחון.

עכשיו, לקראת הבחירות, הוא שב ושואל - מי יתקוף באיראן, אני או גדי איזנקוט? הרי הוא כבר הכריז, שהגרעין האיראני הורד לטמיון, שהאיום הבליסטי הוסר, שהשגנו ניצחון לדורות (!). באחרונה, לפני כשלושה חודשים "חשף" לפתע שלאיראן היו כבר פצצות אטום (שקר) ושאתם הייתם (אנחנו כולנו. לא הוא ובני משפחתו?) בסכנת מוות המוני מיידי. מסקנה מספר אחת: ראש ממשלה חייב להיות שחקן נשמה ולא שחקן תיאטרון. מסקנה מספר שתיים: איום קיומי על מדינה חייב להיות מטרה אסטרטגית ולא אמצעי פוליטי.

השר והרמטכ"ל לשעבר שאול מופז התפתה בזמנו להצטרף לממשלת נתניהו. הוא התפטר לאחר זמן קצר, כשהתברר לו שנתניהו לא עומד באף אחת מהבטחותיו ומהתחייבויותיו המפורשות. מופז כתב מכתב התפטרות מרהיב. הוא כתב בין השאר: "נפלתי למלכודת הונאה של אדם בלי אמת פנימית".