ישראל יכולה לחלץ את בן סלמאן מהמלכודת האיראנית

אפשר לדמיין את מוחמד בן סלמאן עומד לבדו מול מפת הענק בארמונו בריאד. במשך שנים הזיז עליה נמלים, ערים עתידניות, צינורות נפט ובריתות כאילו היו כלי שחמט. הוא תכנן להפוך את סעודיה מממלכה הנשענת על בארות נפט למעצמה מודרנית: NEOM במדבר, אתרי תיירות בחופי ים סוף, מרכזים פיננסיים, אירועי ספורט ותעשיות חדשות. ואז, בתוך ימים ספורים, החלו הכלים לנוע בלעדיו.

טילים וכטב"מים חות'יים פגעו בדרום סעודיה, הציתו מתקני נפט ותשתיות, ופצעו 73 בני אדם. בין היעדים שהותקפו היו בסיס צבאי ותשתיות נפט בערים הסמוכות לגבול, באזור שבו פועל גם בית הזיקוק בג'אזאן, שכושר הזיקוק שלו מגיע לכ-400 אלף חביות ביום.

במקביל, רשמו החות'ים הישג גדול עוד יותר: השתלטות על עיר הנמל מוח'א והתקדמות לעבר האיים והעמדות השולטים על הגישה לבאב אל-מנדב. זהו הישגם הטריטוריאלי החשוב ביותר זה שנים ומכה קשה לכוחות התימניים הנתמכים בידי ריאד. איראן, לפי מקורות אזוריים, סיפקה נשק, ייעוץ והכוונה שסייעו למהלך.

בן סלמאן פנה לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ וביקש תקיפה אמריקנית ישירה נגד החות'ים. טראמפ סירב. מפקד פיקוד המרכז האמריקני הגיע לתיאומים דחופים, וושינגטון אותתה שתגדיל את הסיוע ההגנתי, אך לא תיכנס למערכה ההתקפית שריאד ביקשה.

באותו רגע גילה יורש העצר שהטלפון המוזהב המעוטר ביהלומים בלשכתו בארמון אינו בהכרח הטלפון שמישהו נחלץ דרכו לעזרתך.

מה קרה ל"הסכם מכה"

רק בחודש אוגוסט חתמו סעודיה, טורקיה ופקיסטן על "הסכם מכה להגנה משותפת". ההסכם קובע באופן כללי אומנם כי התקפה על אחת משלוש המדינות תיחשב להתקפה על כולן. אך סעודיה למדה מהר מהמצופה כי ההסכמים על הנייר והצהרות הסולידריות של הממלכה עם שותפותיה באזור הניבו בעיקר ניירות ועמדות דיפלומטיות. פקיסטן הבטיחה לפעול "בבוא העת", טורקיה שלחה מילים חמות, כאשר בית הזיקוק בוער.

ברית שאינה מופעלת דומה לפוליסת ביטוח שהאותיות הקטנות שלה מתגלות רק אחרי שהנכס נשרף כליל. בשעתה הקשה של ריאד, ידידיה מציעים מניפסטים בלבד. אין פירוש הדבר שסעודיה ננטשה לחלוטין. יש תמיכה מדינית, תיאום וסיוע הגנתי, אבל לא מעבר לכך.

התוכנית האיראנית-חות'ית פשוטה ואכזרית: להפוך את הגיאוגרפיה למלחציים. בצד המזרחי נמצא מצר הורמוז, שדרכו עברו בשנת 2025 כמעט 20 מיליון חביות נפט ביום. כאשר המעבר בו הוגבל, סעודיה נאלצה להסיט חלק ניכר מיצוא הנפט בצינור מזרח–מערב אל ינבוע ואל נמלי ים סוף. אולם, הקיבולת החלופית הזמינה בצינורות של סעודיה ואיחוד האמירויות מוערכת בכ-3.5–5.5 מיליון חביות ביום בלבד - הרבה פחות מן התנועה הרגילה דרך מצר הורמוז.

בקצה מסלול המילוט ממתין מצר באב אל-מנדב, "שער הדמעות". דרך המצר עוברים נתיבי סחר ואנרגיה מן החשובים בעולם, לרבות כ-7% מתפוקת הנפט העולמית. החות'ים כבר שולטים בנמל חודידה, כבשו את נמל מוח'א ומנסים להתבסס ליד האי פרים ודהובאב - נקודות שמהן ניתן לאיים על התנועה במצר.

בשיא המשבר הופנו יותר מ-70% מיצוא הנפט הסעודי אל נתיב מים סוף. לאחר האיומים החות'יים ירדה תנועת המטענים הסעודיים באזור בחדות. אפשר אומנם לעקוף את אפריקה דרך "כף התקווה הטובה", אך ההפלגה מתארכת, הביטוח מתייקר, ההכנסות מתעכבות וכל מכלית הופכת לחישוב מחדש של סיכון. ההקפה עלולה להוסיף מיליוני דולרים למסע בודד.

זהו חנק כפול: איראן לוחצת במזרח, שלוחתה התימנית במערב. אם מצר הורמוז הוא הדלת הראשית של יצוא הנפט הסעודי, מצר באב אל-מנדב הוא יציאת החירום. טהראן מבקשת להחזיק ביד אחת את המפתח וביד האחרת את מטף הכיבוי.

הפעם פנקס הצ'קים אינו משמש ככיפת ברזל

במשך עשורים הצליחה סעודיה להמיר עושר בביטחון. במלחמת המפרץ של 1991 היא התחייבה להעביר לארצות הברית כ-13.5 מיליארד דולר לכיסוי חלק מעלויות המלחמה; המדינות העשירות בקואליציה מימנו נתח גדול מן המאמץ הצבאי האמריקני. גם בתימן ניסתה ריאד לקנות שקט באמצעות משא ומתן שכלל תשלום משכורות לעובדי ציבור באזורים שבשליטת החות'ים, פתיחת נמלים, שיקום והסדרים כלכליים.

אלא שהפעם הכסף מתקשה לקנות את מה שסעודיה זקוקה לו. החות'ים אינם רק ארגון המחפש תקציב; הם מחזיקים בנכס גיאו-אסטרטגי שמעניק להם ולאיראן מנוף על עורקי הסחר. תשלום יכול לקנות הפוגה, אבל הוא גם מלמד את הסוחט שהסחיטה משתלמת.

גם הקופה הסעודית אינה אין-סופית. קרן המטבע צופה גירעון תקציבי של כ-6.2% מהתוצר בשנת 2026, לצד גידול בחוב ועלויות ביטוח ושילוח גבוהות יותר. במקביל, "חזון 2030" ופרויקטי הענק של בן סלמאן דורשים השקעות עצומות. כל ריאל המופנה למלחמת התשה, לפיצויים או לעקיפת אפריקה הוא ריאל שאינו בונה עיר, נמל או עתיד טוב יותר לממלכה.

ומכאן גם הסכנה האישית ליורש העצר. הלגיטימציה שלו נשענת על הבטחה: יציבות, מודרניזציה ושגשוג. אם התשתיות בוערות, ההשקעות בורחות והבריתות מתגלות כחלולות. בן סלמאן אינו מאבד רק הכנסות - הוא מאבד את הסיפור שעליו בנה את שלטונו. הכיסא עצמו מתערער.

האינטרס הישראלי

עד חודש אוקטובר 2023, החות'ים לא כלל בצי"ח של המודיעין הישראלי. הם היו זירה בשוליים מבחינת ישראל. גורמים שהכירו את המצב תיארו את המודיעין הישראלי עליהם כקרוב לאפס. תימן רחוקה, סגורה וקשה לחדירה, והקשב הישראלי הופנה בעיקר לאיראן, לחיזבאללה, לסוריה ולחמאס.

מאז השתנתה התמונה מן היסוד. מאות שיגורים לעבר ישראל והתקיפות בנתיבי השיט אילצו את אמ"ן, חיל האוויר וקהילת המודיעין להפוך את תימן מזירת שוליים לתיק מבצעי מרכזי. נבנו מאגרי מטרות, הורחב המעקב אחר שרשרת הפיקוד, נתיבי הברחת הנשק, מערכי הטילים והכטב"מים, מתקני הייצור, הנמלים ומנגנוני הביטחון החות'יים.

התוצאות כבר ניכרות. ישראל הצליחה לתקוף נמלים, תחנות כוח, מחסני דלק, מטות צבאיים ומתקני מודיעין בעומק תימן. במקרה אחד זוהתה התכנסות של בכירים חות'ים שעות לפני התקיפה; בהמשך אף הוקמה באמ"ן מחלקה ייעודית לזירה החות'ית.

אין לישראל תמונה מושלמת, והחות'ים הוכיחו יכולת שרידות גבוהה. אבל ההבדל בין 7 באוקטובר 2023 להיום הוא ההבדל בין מי שמגשש בחושך לבין מי שכבר שרטט מפה, סימן מטרות ולמד את קצב הנשימה של האויב. זהו נכס שסעודיה זקוקה לו עכשיו.

לישראל יש יתרון נוסף שהופך את הצעתה למעשית יותר: דריסת הרגל המדינית-ביטחונית שבנתה בסומלילנד, מעברו האפריקני של מפרץ עדן.

ישראל הכירה בסומלילנד בדצמבר 2025, והיא מעניקה הכשרות לכוחות הביטחון המקומיים. למרות שסומלילנד מכחישה כי סוכם על הקמת בסיס ישראלי קבוע, הנוכחות שם היא עובדה מבצעית מוגמרת. שיתוף הפעולה הביטחוני והגישה האפשרית לנמל ולשדה התעופה של ברברה מעניקים לישראל עומק אסטרטגי פוטנציאלי מול תימן.

העיר ברברה נמצאת על חוף מפרץ עדן, מול המרחב התימני ובקרבת נתיבי הגישה לבאב אל-מנדב. אם שיתוף הפעולה יורחב ובהסכמת סומלילנד, ניתן יהיה להשתמש במרחב לצורכי התרעה, מודיעין, תצפית ימית, לוגיסטיקה, חיפוש והצלה וגם לפעילות אווירית. המרחק הקצר יחסית לחוף שבשליטת החות'ים עשוי לקצר זמני תגובה ולהפחית את התלות בגיחות ארוכות היוצאות מישראל.

במילים אחרות: ישראל אינה מציעה לסעודיה רק עיניים טובות יותר. היא בונה לעצמה מרפסת המשקיפה אל "שער הדמעות".

המשענת שנמצאת כבר בשכונה

כאן ישראל צריכה להניח על השולחן הצעה שאי אפשר ליירט בכטב"ם: ברית אסטרטגית מלאה ומיידית.

ישראל יכולה להציע לסעודיה שילוב של התרעה מוקדמת, הגנה אווירית, מודיעין בזמן אמת, לוחמה אלקטרונית, איתור משגרים, הגנת מתקני נפט ונמלים, אבטחת נתיבי שיט ובמידת הצורך גם השתתפות פעילה בבלימת האיום החות'י.

צירוף בנק המטרות שנבנה מאז 2023, יכולות חיל האוויר, מערכות ההגנה הרב-שכבתיות והאפשרות לפעול מן המרחב האפריקני יוצר מעטפת שאף אחת מבעלות בריתה האחרות של סעודיה אינה מציעה כיום בשלמותה.

נכון, ישראל תשלם מחיר. החות'ים עלולים לחדש את הירי לעברה, איראן תנסה להציג את המהלך כברית ישראלית-סעודית נגדה. אולם, זהו מחיר מוגבל וזמני ביחס לפרס האסטרטגי: נורמליזציה ישראלית-סעודית כתובה, מעוגנת ומוכרזת - לא הבטחה עמומה לעתיד ולא תהליך שאפשר לקבור בוועדה.

הסיוע הישראלי אינו צריך להיראות כסחיטה של ממלכה פצועה. הסכם שלום שנולד מהשפלה לא יחזיק מעמד. ההצעה צריכה להיות מוצגת כברית בין שתי מדינות שמבינות כי אותו אויב מאיים עליהן באותם טילים, מאותם חופים ובאמצעות אותה טבעת איראנית.

פתגם ערבי אומר: "כאשר השור נופל, מתרבות הסכינים". סעודיה נפגעה, אך לא נפלה. לישראל אסור להיות עוד סכין המבקשת לנצל את חולשתה; עליה להיות המגן שמוכיח לריאד מיהו השותף שמגיע כאשר האזעקות נשמעות.

חלונות אסטרטגיים אינם נשארים פתוחים לאורך זמן בוודאי לא כאשר החות'ים מתקרבים למצר. המשבר הנוכחי הוא אולי הרגע הנדיר שבו האינטרס הישראלי, החרדה הסעודית והאיום האיראני מתחברים לנקודה אחת. כשהבית בוער, לא מחפשים ידידים בוושינגטון שמבטיחים לשלוח כבאית בשבוע הבא - קוראים לשכן שיודע איפה שיבר המים.

על ישראל להציע לבן סלמאן עכשיו את מה שאיש מבעלי בריתו אינו מציע בשלמותו: מודיעין שנבנה תחת אש, מערכות הגנה שנוסו בקרב, יכולת להגיע לחוף התימני ודריסת רגל בצדו השני של המצר. בתמורה, עליה לדרוש לא מחווה, לא מפגש חשאי ולא הבטחה ל“יום שאחרי” - אלא את הגביע הקדוש של המזרח התיכון: שלום ישראלי-סעודי גלוי, חתום ומיידי.

החות'ים מנסים לסגור את "שער הדמעות", ישראל וסעודיה יכולות לפתוח יחד את שער המזרח התיכון החדש.

>>> עודד עילם הוא לשעבר ראש חטיבת הפח"ע במוסד וכיום חוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA)