זו לא אותה איראן

מי שמנסה לבחון את המלחמה עם איראן דרך השאלה אם המצב "טוב" או "רע", יחמיץ את העיקר. במלחמה כזאת אין פתרונות קסם, ובוודאי שאין פתרונות טובים במובן הנקי של המילה. כל מהלך מייצר תופעות לוואי. מחיר שמשולם במקום אחד יכול לייצר יתרון במקום אחר, ולהפך. לכן, השאלה החשובה איננה אם הגענו למצב מושלם, אלא אם מאזן הכוחות, הלחצים והמחירים טוב יותר עבורנו מכפי שהיה קודם.

בחודשים האחרונים, ובעיקר מאז קריסת הסכם ההבנות בין ארצות הברית לאיראן, התרחשו כמה שינויים חשובים. להערכתי, התוצאה המצטברת שלהם היא שינוי כזה במאזן.

עד כה, הנתונים על השיט, יצוא הנפט והתנהגות שוק האנרגיה מצביעים על כך שהממשל האמריקני הצליח, לפחות לעת עתה, לשים רסן על אחד ממנופי הלחץ החזקים ביותר שהיו בידי טהראן: היכולת להפוך את מצר הורמוז לאקדח המוצמד לרקתה של הכלכלה העולמית.

זה לא קרה בזכות מהלך אחד. האמריקנים פגעו באופן שיטתי ביכולות האיראניות הא-סימטריות המאיימות על השיט, מבלי להיגרר מחדש למלחמה מלאה. במקביל, נבנו פתרונות טקטיים שנועדו להוציא שיירות של מכליות דרך המצר תוך צמצום החשיפה שלהן למעקב ולאיום האיראני. במסגרת הזאת, חלק מהמכליות כיבו את מערכות ה-AIS ונעו מתחת לרדאר האיראני, בליווי כוח משימה אמריקני שיועד לכך. המהלך לא החזיר את התנועה בהורמוז למצבה שלפני המלחמה, אבל הוא הוריד לחץ ואפשר להוציא חלק מהנפט גם בתנאים החדשים.

לכך מצטרפת הסתגלות של שוק האנרגיה. בסין נרשמה בחודשים האחרונים ירידה ניכרת בצריכת הנפט וביבוא הימי, בין היתר בשל המחירים הגבוהים והמשך המעבר לרכב חשמלי ולמקורות אנרגיה חלופיים. במקביל, נראה כי גם שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ עם ארצות הברית בשורה של מהלכים שנשארים מתחת לסף של מלחמה כוללת, תרם ליכולת לנהל את המשבר.

כל אחד מהמרכיבים האלה לבדו אינו מכריע. להערכתי, ביחד הם שוחקים את כוחו של הורמוז כמנוף לחץ איראני.

איראן מנסה להפוך את הבידוד שלה לבעיה של כולם

איראן ידעה מראשית המלחמה שאין לה יכולת לנצח את ארצות הברית ואת בעלות בריתה בעימות צבאי ישיר. זה אינו החידוש. השינוי הנוכחי הוא בדרך שבה היא בוחרת להתמודד עם המגבלה הזאת: הרחבה שיטתית של מעגל הנזק הקינטי, גם כלפי בעלות ברית של ארצות הברית וגם לעבר אזורים שאין להם קשר ישיר לזירת המזרח התיכון.

בעיניי, זהו שינוי בהתנהגות האיראנית. טהראן אינה מסתפקת עוד בהפעלת כוח נגד אויביה הישירים או נגד בעלות בריתה של ארצות הברית. מתוך לחץ גובר, ואולי גם מידה של ייאוש, היא הוכיחה שהיא מוכנה לגבות מחיר גם ממדינות ששמרו איתה על יחסים, שיתפו איתה פעולה ואף נתפסו בעבר כשותפות או כקרובות אליה. זהו שלב נוסף בהפיכתה למדינה סוררת: מדינה שמאותתת כי כאשר הישרדות המשטר מונחת על הכף, כמעט שום מערכת יחסים ושום קו אדום אינם בהכרח חסינים.

המשמעות האסטרטגית רחבה יותר מהפגיעה עצמה. המסר הוא שאם איראן אינה יכולה לנצח את המלחמה, היא תנסה להרחיב ככל האפשר את מספר המדינות שיש להן מה להפסיד מהמשך הלחץ עליה. במובן הזה, היא מנסה להפוך את הבידוד שלה לבעיה של כולם.

ראינו ירי לעבר ירדן, איומים ופעולות נגד מדינות המפרץ, שימוש בחות'ים בים סוף, וגם את תקיפת הכטב"ם בנמל דמיאט במצרים, אירוע שלא יוחס רשמית לאיראן אך המחיש את האפשרות שהמערכה תזלוג גם לזירות שלא היו חלק ישיר ממנה. ההערכה שלי היא שהמטרה אינה בהכרח לנצח באחת הזירות האלה, אלא לייצר עוד ועוד מוקדי כאב שיבהירו לעולם שהמשך הלחץ על איראן אינו יכול להישאר אירוע מבודד.

הדוגמה המעניינת ביותר הופיעה לאחרונה בפרסום של Iran International. לפי הדיווח, יחידה 4000 של מודיעין משמרות המהפכה בחנה אפשרויות פעולה נגד ספנות ונמלים במזרח אסיה, לרבות באזור מצר מלאקה. מדובר בדיווח של כלי תקשורת אחד שאינו מאומת בשלב זה באופן עצמאי. אבל אם הוא נכון, הוא משתלב היטב בהיגיון האסטרטגי הזה. מלאקה הוא אחד מצווארי הבקבוק החשובים בעולם. בנקודה הצרה ביותר רוחבו פחות משלושה קילומטרים, ועוברות בו כמויות עצומות של אנרגיה וסחורות בדרך למזרח אסיה ובעיקר לסין. שיבוש התנועה במקום כזה יכול לייצר אפקט כלכלי שחורג אלפי קילומטרים מזירת המלחמה.

בעיניי, המסר האיראני לעולם נעשה לכן ברור יותר: אם אתם מטילים מצור עלינו, אנחנו ננסה להפוך אותו למצור על כולכם.

מכאן, אפשר גם להעריך שאם מצר הורמוז לבדו כבר אינו מספיק כדי לכופף את וושינגטון, טהראן תחפש נקודות לחץ נוספות: באב אל-מנדב, ים סוף, הים התיכון, מלאקה, ואולי בעתיד גם תשתיות תקשורת. מתחת למימי המפרץ עוברים כבלי סיבים אופטיים קריטיים שמחברים את המזרח התיכון ואסיה לעולם. ככל שאיראן מאבדת, להערכתי, מעוצמתם של מנופי הלחץ הקיימים שלה, כך גדל הפיתוי להשתמש במנופים רחוקים, יצירתיים ומסוכנים יותר.

לחץ מסוג אחר על איראן

אבל יש סיבה נוספת ללחץ האיראני. הנתונים הכלכליים מצביעים על החרפה גדולה של המצוקה באיראן.

לפי נתוני חברות המעקב, טעינת הנפט האיראני ירדה מכשני מיליון חביות ביום לפני המלחמה לכרבע מיליון חביות ביום בלבד. לפי מרכז הסטטיסטיקה האיראני, האינפלציה הממוצעת ב-12 החודשים שהסתיימו באוגוסט הגיעה ל-69.9 אחוז, והמחירים היו גבוהים ב-89 אחוז לעומת החודש המקביל אשתקד. הריאל נשחק והייצור והמסחר נפגעו. הנתונים האלה אינם מוכיחים שהמשטר נמצא בפני קריסה, אבל הם מצביעים על שחיקה ביכולת הכלכלית שלו.

איראן מתמודדת עם סנקציות כבר יותר מארבעה עשורים. היא בנתה מנגנוני עקיפה, הברחות, חברות קש ומערכת פיננסית אפורה. לכן, מי שמבטיח שהלחץ הכלכלי לבדו יביא מחר בבוקר לנפילת המשטר פשוט אינו רציני. אבל בעיניי המצב הנוכחי שונה מסנקציות רגילות. יש כאן הצטברות של לחץ מסוג אחר: פגיעות צבאיות קשות, חסימה פיזית של חלק מהיצוא, סנקציות פיננסיות, צמצום נתיבי מסחר יבשתיים, וחשוב לא פחות - נכונות סינית מוגבלת יותר לשמש גלגל הצלה מלא, כאשר המחיר האפשרי הוא התנגשות ישירה עם ארצות הברית.

בהקשר הזה, יש משמעות מיוחדת למאמר שפרסם ב-30 באוגוסט ברט מקגורק. בממשל ביידן הוא היה מהאנשים המרכזיים בבית הלבן שעיצבו וניהלו את מדיניות ארצות הברית במזרח התיכון, כולל מול איראן. לכן, יש משמעות לכך שדווקא הוא טוען כיום שאיראן מאבדת את המנוף שלה במצר הורמוז וכי הלחץ האמריקני משנה את מאזן הסיבולת. זו הערכה שלו, לא עובדה מוכחת, אבל היא מקבלת משקל נוסף משום שהיא מגיעה מאדם שהיה מזוהה עם גישה זהירה בהרבה כלפי איראן.

גם הטענה שלחץ ציבורי אינו משמעותי משום שאיראן היא דיקטטורה, אינה משכנעת בעיניי. משטרים אוטוריטריים אינם עורכים משאלי עם על הישרדותם, אבל גם אנשי משמרות המהפכה, הפקידות, בעלי העסקים ותומכי המשטר חיים בתוך אותה כלכלה. הם קונים מזון, משלמים על דיור ורואים מה קורה למשפחותיהם.

אם תתרחש פעם התפוררות של המשטר האיראני, היא גם לא חייבת להתחיל במיליונים ברחובות. היא יכולה להתחיל בשבירת שורות, בוויכוח בתוך מוקדי הכוח, באובדן אמון ובמערכת שמפסיקה בהדרגה לתפקד. זו אפשרות, לא תחזית. דיקטטורות לפעמים נופלות ברעש גדול, ולפעמים בלילה, כמעט בשקט. עם זאת, אין כאן שום דבר דטרמיניסטי. אינני טוען שאיראן עומדת להיכנע, שהמשטר עומד ליפול או שארצות הברית כבר ניצחה.

מאזן הכוחות כבר לא אותו דבר

צריך להשוות את המצב לחלופות. בין חזרה למלחמה בהיקף מלא, על כל נזקיה ובמציאות שבה אין כוונה לפלישה קרקעית או להשמדה שיטתית של כל תשתיות המדינה האיראנית, לבין הסכם הבנות רופף ועמום שמאפשר לאיראן להתאושש, המצב הנוכחי מציב, להערכתי, את ישראל בעמדה לא רעה.

למעשה, אחרי שנים שבהן ישראל ניסתה לשכנע את ארצות הברית שהבעיה האיראנית אינה יכולה להישאר בעיה ישראלית בלבד, הצלחנו, בעיניי, במידה רבה להעביר את הבעלות על "הבעיה האיראנית" לוושינגטון. התוצאה מבחינת ישראל היא האפשרות להפנות הרבה יותר קשב מבצעי ללבנון, לעזה וליהודה ושומרון.

וכאן נכנסת גם בעיה ישראלית אחרת: קוצר הרוח שלנו.

בחודשים האחרונים חוזרת בתקשורת ובציבור הטענה ש"כל הזירות עדיין פתוחות", ולכן כביכול אין הישגים אמיתיים. בעיניי זו דרך שגויה למדוד תהליכים אסטרטגיים. אנחנו מצפים ממלחמות לפתור בתוך חודשים בעיות שנבנו במשך עשרות שנים, ומתקשים לקבל את העובדה שבעולם האמיתי הישג אינו תמיד סגירה מוחלטת של זירה.

גם אם חיזבאללה ייכנע מחר בבוקר, תרחיש שאינני רואה כסביר, לבנון לא תהפוך לשווייץ. גם אם חמאס יאבד את מרבית כוחו, האיום האיסלאמיסטי לא ייעלם. אנחנו חיים, באופן יהודי טרגי, באזור שבו מצד אחד פועלים כוחות שיעיים קיצוניים ומצד אחר תנועות ג'יהאדיסטיות סוניות. לא יהיה לנו רגע דל. לכן, המבחן אינו אם "סגרנו זירה". בעיניי, כמעט שום זירה במזרח התיכון אינה נסגרת באמת.

המבחן הוא אם תנאי הביטחון והפעולה שלנו טובים יותר מאלה שהיו קודם. האם האויב חלש יותר, האם חופש הפעולה שלנו גדול יותר, והאם אנחנו מסוגלים לבצע היום דברים שלא יכולנו לבצע אתמול?

הפעולה האחרונה של צה"ל והשב"כ בעזה למעצרו של מועין אל-ערביד היא דוגמה קטנה, אך מאלפת. לפי הפרסומים על המבצע, כוח נכנס באור יום, בחיפוי אווירי וקרקעי, וביצע משימה מורכבת שבה היה צורך להוציא את היעד חי. בעיניי, תרחיש כזה היה נשמע כמעט כמו מדע בדיוני אפילו בשנת 2025.

זה לא אומר שעזה נפתרה. זו כבר פרשנות. בעיניי, זה אומר שתנאי העבודה השתנו. וזו אולי גם הדרך הנכונה להסתכל על איראן.

היא לא נכנעה, והיא עדיין מסוכנת מאוד. סביר שהיא תחפש דרכים חדשות להזיק, להרחיב את המלחמה ולהכניס מדינות נוספות למעגל המחיר. במקביל, הנתונים והמצב המבצעי מצביעים, להערכתי, על כך שאיראן נמצאת כיום תחת לחץ צבאי, כלכלי ומדיני כבד יותר ומחזיקה במנופי השפעה פחות אפקטיביים מכפי שהיו לה לפני חצי שנה.

להערכתי, ארצות הברית הצליחה, לפחות זמנית, לשים זמם על חלק מכוח הנשיכה האיראני כלפי הכלכלה העולמית, ובמקביל להפנות חלק ניכר מהלחץ בחזרה כלפי איראן.

זה אינו סוף המלחמה. זה אפילו לא קרוב לכך. אבל במזרח התיכון גם מצב רחוק ממושלם יכול להיות שיפור אסטרטגי חשוב. איראן חלשה, מותשת ומוגבלת יותר היא מצב טוב לישראל. זו עמדה, לא עובדה, אבל בעיניי לא צריך להתנצל עליה, וגם לא לבלבל בין היעדר כניעה לבין היעדר הישג.

מבחן המחיר: הקרב על אורך הרוח מול איראן

ויש כאן עוד מבחן אחד, אולי החשוב מכולם: סבלנות אסטרטגית.

המלחמה הזאת היא במידה רבה מאבק על המחירים שכל צד מוכן לשלם לאורך זמן. התנהלות המשטר האיראני עד כה מלמדת שהוא מוכן לשלם מחירים כבדים כדי לשרוד, לשמר את כוחו ולהחזיר לעצמו את מנופי ההשפעה שאיבד. גם אנחנו נידרש לשלם מחיר אם אנחנו רוצים לדחוק את הבעיה האיראנית שנים לאחור ולהפוך אותה מאיום דחוף ומתמשך לבעיה שאפשר לנהל מעמדה טובה בהרבה.

המחיר הזה אינו תיאורטי, אבל היקפו עדיין אינו ידוע. הוא יכול לכלול שיבושים באורח החיים, תקופות של אי ודאות ביטחונית, עלייה ביוקר המחיה ופגיעה בכלכלה, וגם גינויים ולחצים מדיניים מבחוץ. סבלנות אסטרטגית אינה המתנה פסיבית. היא הנכונות לשלם מחיר בהווה כדי שלא למצוא את עצמנו משלמים מחיר גדול הרבה יותר בעתיד.

ולכן, אולי אין זמן מתאים יותר מראש השנה הזה, שלוש שנים אחרי שנרדמנו בשמירה, לשאול את עצמנו שאלה פשוטה וקשה: האם אנחנו מוכנים להחזיק מעמד לאורך זמן מול אויב שהתנהלותו מלמדת שיעשה כמעט הכול כדי לשרוד?

אם התשובה היא כן, אנחנו צריכים גם להבין מה המשמעות שלה. לא לצפות שכל זירה תיסגר בתוך חודשים, לא למדוד הצלחה רק לפי רגע של שקט, ולא להתבלבל בין מחיר שאנחנו משלמים לבין כישלון. לפעמים עצם היכולת להמשיך להפעיל לחץ, לשחוק את האויב ולשפר בהדרגה את מצבנו היא ההישג האסטרטגי

סביר שהאויב שלנו ינסה להוכיח לנו שיש לו יותר סבלנות מאיתנו. אסור לנו לתת לו לנצח דווקא במבחן הזה.

>>> איל ציר כהן הוא לשעבר ראש אגף "תבל" במוסד ובכיר במערכת הביטחון